אבא

על חלומות ומציאות…

ביום שלישי בבוקר, בעת חנינו לצד אגם קסום בשמורת נלסון לייקס,  התעוררנו באחת מחלום הטיול שלנו. קיבלנו טלפון מישראל שאבא – סבא זכרי נמצא בבית החולים במצב קריטי לאחר שקיבלת התקף לב. לא היה שום ספק שעלי לטוס חזרה לארץ, שכן מצבו של אבא היה קשה ביותר.

תוך שעות ספורות, בעזרתה של חנה אדם, חברתנו הטובה, סודרו הטיסות הבהולות לארץ. סיפרנו לילדים על מה שקרה, שי פרצה בבכי ורעי עדיין לא הפנים לעומק את מה שקרה. העברתי ליעל והילדים חפיפה על תפעול הקרוון ויצאתי למסע של 48 שעות מצד אחד של העולם לישראל. יעל והילדים נשארו בניו זילנד והמשיכו במסלול בידיעה שאני אצטרף אליהם מתי שיתאפשר…

במהלך המסע הארוך הזה לארץ התברר לי (בהונג קונג) שאבא נפטר.

המסע לארץ היה קשה ביותר, טיסות ארוכות ללא שינה, כסאות לא נוחים ובדידות קשה. כריות המטוסים הומלחו בדמעותי לא אחת ולא פעמיים, ושכני לספסל נאלצו לחבוש אזניות…

מכל ביום רביעי אחר הצהריים נחתתי בישראל והגעתי בעזרתו של שחר לבית בבית השיטה, שם חיכו לי אמא אילן ואבנר וכל יתר המשפחה הקרובה.

בלילה ישנו – אבנר אילן ואני יחד עם אמא בבית. קמנו ארבעתו בארבע בבוקר, שתינו יחד קפה, אכלנו ארוחת הבוקר לבדנו, צעדנו יחד במסלול ההליכה האחרון של אבא וראינו את המקום בו הוא התיישב ונשכב לו לצד הדרך כשהיה לו קשה בזמן התקף הלב. שם נפרדנו ממנו ארבעתנו בדרך מיוחדת שקטה פרטית ואינטימית מאוד.

אחר הצהריים ליווינו את אבא בדרכו האחרונה ביחד עם קהל עצום של משפחה, חברים שלו, חברי משק, והמון המון חברים שלנו, שלושת בניו,  שבאו להיות איתנו ולחלוק לאבא כבוד אחרון.

ההלוויה הייתה שקטה, מרגשת ועצובה מאוד אבל היתה בה גם המון רוח טובה והשלמה. אבא נפטר בגיל 82 כשהוא צלול, פעיל, מלא חיים, עצמאי, חיוני ולא תלוי או נסמך על אף אחד. כולנו שמחנו בשבילו ובשבילנו שחייו נפסקו כהרף עיין כשהוא במצב כזה טוב ושלא הספיק לחוות את הסבל שזוכים לו כה רבים באחריות ימיהם.

בחצי השני של העולם, עוד בטרם קרה כל האירוע הזה אמרתי לעצמי שהייתי שמח לבוא לביקור מולדת של שבוע להסניף את החברים והמשפחה, השלים פערים ולחזור לטיול, יעל כבר חלמה שדווקא היא בישראל לביקור, יונת חלמה שאני בא לביקור ואפילו רועי יוניש סיפר לי שגם לו היה חלום כזה…

והנה כאילו אבא הרגיש אותי, הוא החליט בדרכו שלו להביא אותי לארץ לשבוע

…באיזה מקום השהות שלי כאן עכשיו לאחר  שנשלפתי מתוך החלום המשותף שלנו בניו זילנד נראית גם היא כמו חלום, כאילו נכנסתי באופן פיזי לחלום שחלמתי בתוף חלום אחר (כדי להבין אפשר לראות את הסרט "ההתחלה" עם דה קפריו …).

במהלך השבעה יש  לנו המשפחה הגרעינית המון שעות מגבשות של יחד אינטימי. ביום שישי אכלנו ארוחת בוקר עם חלה ובצל מטוגן שעשה אבנר בדיוק בטעם של אותו בצל שאכלנו כשהיינו ילדים יש המון שיחות מעניינות וכמובן פגישות מרגשות עם חברים ואנשים רבים.

אני אשוב לחלום מהדרגה הראשונה ככל הנראה לאחר השבעה ושם אצטרף ליעל והילדים שמחכים לי בכיליון עיניים בכרייסצ'רץ. אני בטוח שמבחינתו של אבא, שעקב באדיקות אחר הבלוג (גם כאשר לא פרסמנו פוסטים חדשים…) ובמידה מסויימת קינא בנו על המקומות היפים שאנו רואים לא בא בחשבון שנעצור את הטיול, ואמא וגם אמא לא מאשרת בשום אופן לנו לחזור עכשיו לארץ.

אז אנו נפעל כמצוות הלב וכרגיל בהתאם להוראותיה של אמא אילת, נשלים את הטיול המתוכנן ונשוב לארץ ולסבתא בסוף פברואר.

מאחר ומותו הפתאומי של אבא / סבא זכרי הפך מבלי שרצינו לחלק מהטיול שלנו החלטתי לצרף את הרשימה שקראתי על קברו בהלוויה .

אחת התכונות שירשתי מכם היא היכולת להביט רק על חצי הכוס המלאה. לשמחתי אני כמעט ולא מבחין באוייר שיש בחצי הכוס הריקה. לכן אבא דווקא הייתי רוצה היום להתמקד בדברים הטובים.

מי מכל אלו שבאו לחלוק לך כבוד אחרון לא חותם היום על מוות כמו שלך. חד ומהיר, בלי סבל, בלי להיות לעול על אחרים ובלי להכביד על אף אחד.

מי מאיתנו לא היה מוכן בתמורה לכל זה להסתפק רק ב-82 שנים מלאות בעניין ובבריאות טובה. כאשר לכל אורך חייך אתה צלול מחשבה, לא מאבד את הסקרנות, את העניין ואת האהבה הגדולה שלך למוסיקה ולספרים וכל יתר התחביבים שלך, מוקף במשפחה אוהבת ותומכת ובאישה שנותנת לך את כל כולה.

ואנחנו, בני משפחתך וחבריך הטובים בעצם היום גם כל כך שמחים על כך שלפני חצי שנה הייתה לכולנו הזדמנות לומר לך, בפניך, כמה אנחנו אוהבים אותך וכמה אנו מעריכים אותך וכמה מעריצים את תכונות האופי הטובות שלך, וכמה אנו גאים להיות בניך. וסיפרנו לך כמה הרבה דברים קיבלנו ממך בחיינו וכמה אנו מודים לך על הכל.

והיום אנחנו גם כל כך שמחים שזכינו לתעד את סיפור חייך ושיש לנו מזכרת מדהימה בה במשך שעות רבות סיפרת למצלמה את קורות חייך ואת שעבר עליך במהלך החיים. ולא התביישת לספר על הרגשות שלך וההתייחסות לדברים שעברו עליך בחיים. אנו כל כך שמחים שהותרת לנו, לנכדך ולכל צאצאיך שיבואו בעתיד זיכרון ומורשת כה מוחשיים ובהירים, שכולנו כל כך גאים בהם.

ואני אומר לך שאפילו אני, שהגעתי הנה מהצד השני של העולם, כלל לא מצטער שלא יצא לי לראות אותך בבית החולים. אני דווקא שמח שהזיכרון המוחשי האחרון שלי ממך הוא מערב השירה האחרון שעשינו ברם
און לפני הטיסה לאוסטרליה. אני רואה בבהירות איך שישבת על הדשא וניגנת עם נטע את שתלתם ניגונים, ואיך המשכת לשבת שעות רבות ליד צליל ולנגן על הקלרינט, והכל בצניעות ובביישנות הכל כך אופיינים לך, בלי מיקרופון כשכמעט אף אחד לא שומע, כאילו כדי שלא להפריע ולא להתבלט, חס וחלילה… עכשיו אני יכול לגלות כבר אז,  בסתר ליבי, חשבתי לעצמי שיתכן וזו הפרדה האמיתית שלי ממך. וכן, אני שמח על כזו פרדה.

אז אבא תדע שלמרות כל העצב שלנו שאחרי הכל אתם לימדתם אותנו לאהוב ימים ולראות טוב.

.