אוויר טוב – בואנוס איירס

בואנוס איירס – אוויר טוב. אחרי שאחסנו את בוניטה בקמפינג של ריקרדו בברילוצ'ה נחתנו בבואנוס איירס (אוויר טוב).

בדרך כלל אנחנו לא אנשים של עיר, אבל אי אפשר להישאר אדישים לעיר המדהימה הזו. להפתעתנו גילינו שבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, היא עיר מערבית לכל דבר – תחבורה ציבורית משוכללת ויעילה כולל רכבת תחתית, עיר נקיה ומטופחת, מלאה במסעדות וחנויות מכל מין וסוג שהוא, גנים פורחים, עצים ושדרות ענקיות (אחת מהן היא הרחבה בעולם), בתים יפים ועתיקים מצד אחד ומגדלים מודרניים מאידך ועוד, ועוד. בואנוס איירס מנסה למתג את עצמה כפריז של דרום אמריקה. אני אישית מעדיף אותה על פריז. בעיר שתולים בעיקר שני סוגי עצים. אחד שפורח בסתיו בפריחה לבנה והשני, סוג של צאלון שפורח בסגול באביב. אנחנו הגענו בעיצומו של האביב, בדיוק בשלושת השבועות של הפריחה הסגולה, ככה שחצי מהעיר פורחת בסגול…

כשאנו מבקרים בערים גדולות, אנו נוהגים להשתתף בסיורים של מדריכים מקומיים שאוהבים את העיר בה הם גרים. בביקורינו האחרון בליסבון ופורטו, גילינו שבערים הגדולות בעולם יש סיורים רגליים "חינמיים" (בסוף אתה נותן טיפ בתעריף ידוע "לפי שיקול דעתך") במחיר שווה לכל נפש. מגיעים לנקודת מפגש במועד שנקבע מראש, לאחר שנרשמת באתר של החברה ויוצאים עם מדריך מקומי לסיור של כמה שעות באזור שבחרת. המדריך הוא בדרך כלל בחור צעיר וידען (בבאונוס איירס – בעל חולצה כתומה) שמעביר את הידע והאהבה שלו לעיר בה הוא גר. לעיתים יש סיורים מיוחדים של מדריכים יהודיים/ישראלים שגרים בעיר, כך שניתן לקבל את הסיור גם בעברית.   אנו השתתפנו בשלושה סיורים כאלו, בשלושה אזורים שונים בעיר, וזה היה נהדר ומרחיב דעת. בנוסף הלכנו לסיור קולינארי בעיר (שהפך לסיור פרטי, כי הזוג הנוסף שנרשם לסיור משום מה לא הגיע) ולהופעת טנגו, שכן בואנוס איירס ידועה כמולדת הטנגו העולמית, ויש בה סצנה של ריקודי טנגו. ניתן לראות אנשים רוקדים טנגו בכיכרות העיר. בסיורים למדנו, על בואנוס איירס, שנוסדה במאה ה-17, ודרך זה גם על ההיסטוריה של ארגנטינה כולה – כיצד היא הפכה למדינה עצמאית לאחר שקיבלה עצמאות מהשלטון הספרדי, המהגרים שהצטרפו, הכדורגל, ועוד. אבל, כמו תמיד בטיולים כאלו, החוויות המיוחדות, הן אלו שלא תוכננו מראש… החוויה הראשונה הייתה הסיור הקולינארי הפרטי והאינטימי שהיה לנו עם קתירנה, צעירה קולומביאנית, בשנות ה-30 לחייה, שחיה בעיר כבר 15 שנה. במשך 4 שעות הסתובבנו עם קתרינה (שהיא קונדיטורית במקצועה) במסעדות קטנות ברובע סאן טלמו, הרובע העתיק ביותר בעיר, שם העבירה לנו את תשוקתה לאוכל הארגנטינאי ואת ההיסטוריה של העיר דרך האוכל, והאנשים שעושים אותו, ובמיוחד את האהבה הגדולה שלה ליין המיוחד שמיוצר בארגנטינה, בעיקר בצפון. הסיור כלל טעימות של האמפנדות הכי טובות בעיר, תבשיל קדירה של נקניקיות וירקות, גבינה מטוגנת, עוגיות אלפחורס, יין, שנאפס, בירה, גלידה ועוד מטעמים ומשקאות קטנים. בסוף הסיור התיישבנו לשיחת סיכום בגלידריה קטנה. למי שלא יודע, הארגנטינאים מתמחים, בנוסף לבשר, גם בגלידות, פיצות ופסטות, הדבר נובע מכך שלפני כ – 200 שנה היגרו לכאן מליוני איטלקים, שהביאו איתם את הידע והאהבה לאוכל האיטלקי, שעם השנים קיבל טוויסט דרום אמריקאי. בגלידריה התגלגלה לה שיחה ארוכה על המצב בארץ מצד אחד ועל המצב בקולומביה ובארגנטינה מהצד השני של הכדור. קתרינה, שהייתה ילדה בעיר מדג'ין בקולומביה, בתקופת פאבלו אסקובר, שיתפה אותנו בזיכרונות שלה מהתקופה בה נשלטה קולומביה ומדג'יין על ידי קרטלי הסמים, ובסיפורים שסיפרו לה הוריה, וכמובן על ההשפעה של התקופה ההיא על החיים שלה כיום ועל החיים בקולומביה בכלל. ממנה למדנו למשל שרוחו של אסקובר למעשה חייה ונושמת בקולומביה גם כיום, למרות שחוסל על ידי המשטרה לפני 30 שנה, למדנו גם על קשיי הפרנסה של האדם הפשוט בארגנטינה, שעובד בתנאי אינפלציה של מאות אחוזים בשנה, על המשמעות של שלטון מושחת ולא יציב כשאין אמון בבנקים ובמוסדות הפיננסים של המדינה, וכיצד מתמודד עם כל ה"טוב הזה" האזרח הקטן. מצד שני, הבנו שיש היום לאזרחים בארגנטינה תחושת אמיתית של חופש וחירות, וכמה שהדבר הזה הוא כמו אויר לנשימה לאדם הפשוט, ולה במיוחד. היא התעניינה, ואנו כמובן שיתפנו אותה, על המצב בארץ. הסיור כבר גלש הרבה מעבר לאוכל ובסופו, אנחנו וגם היא, הרגשנו שהרווחנו הרבה מעבר לציפיות שהיו לנו מסיור קולונארי, ושכמו תמיד האוכל הוא רק תירוץ לכל מה שמסביב. החוויה המשמעותית השניה הייתה קשורה בבוקה, שכונת העוני המפורסמת של בואנוס איירס, ובלאלו, החבר שלנו ממנדוזה. אחד הסיורים שעשינו בעיר היה בשכונת בוקה המפורסמת. כפי שניתן לראות בתמונות, בוקה היא שכונת עוני צבעונית (במובן הפשוט של המילה) ומיוחדת בבואנוס איירס. הבתים הצבעוניים של שכונת בוקה קשורים באמן מפורסם שנולד בשכונה ושאת כל הכסף שהרוויח כתוצאה מהאמנות שלו השקיע חזרה בשכונה ובקהילה של בוקה, כולל הקמת מוסדות חינוך, בתי חולים ועוד.  במקור הבתים של בוקה נצבעו בשלל צבעים משום שהשכונה מצויה ליד הנמל של בואנוס איירס, והתושבים העניים, שרובם עבדו בנמל, היו לוקחים את שאריות הצבעים מהאניות וצובעים בהם את בתיהם. כך נוצר מצב שכל בית היה צבוע בצבע אחר. מאוחר יותר העניין מוסד והודגש על ידי אותו אמן מפורסם, והיום, בזכותו, זהו הסמל של השכונה.   אבל הסמל היותר גדול של השכונה היא כמובן קבוצת הכדורגל, בוקה ג'וניורס, בה שיחק מראדונה בערוב ימיו. התשוקה של הארגנטינאים לכדורגל, היא מן המפורסמות. היא מורגשת ונוכחת מאוד בכל מקום בארגנטינה ובמיוחד בבואנוס איירס. בכל מקום רואים חולצות ושלטים של נבחרת ארגנטינה (שהם טורחים להזכיר בכל אפשרות שהיא אלופת העולם) של מסי ומראדונה, ושל הקבוצות המקומיות, ובראשן בוקה ג'וניור. כל אוהד כדורגל ממוצע יודע שבוקה ג'וניורס היא אחת הקבוצות הידועות בעולם, והיא נחשבת לקבוצה האהובה ביותר בארגנטינה. בוקה נחשבת לקבוצה של מעמד הפועלים והיא נמצאת בבעלות של האוהדים, שהקימו סוג של עמותה שמנוהלת על ידי חבריה באופן דמוקרטי. למעשה בוקה, באופיה, דומה מאוד להפועל תל אביב אבל יש לה בעיה אחת קשה – הצבעים שלה הם כחול וצהוב…. נחזור ללאלו, שהוא אוהד מושבע של הקבוצה, אותו פגשנו במנדוזה. סיפרנו כבר שלאלו ניסה לסדר לנו כרטיסי כניסה למשחק של בוקה. ידענו שביום רביעי 6.11 אמור להתקיים משחק בית של בוקה ולכן קבענו את מועד החזרה שלנו ארצה ליום שלמחרת. באצטדיון של בוקה שנקרא הבונבוניארה (כי יש לו צורה של בונבוניארה) יש כ 55,000 מקומות. כל הכרטיסים שייכים למנויים, שחייבים להיות חברי עמותה. כך שרשמית, לא ניתן לרכוש כרטיסים למשחקים. בנוסף ל50,000 החברים המאושרים שזכו להיות גם מנויים, יש רשימת המתנה של 200,000 אנשים, שגם הם חברי עמותה וקבלת מנוי למשחקים מתאפשרת רק על בסיס מנוי שמת… .הדרך היחידה להיכנס למשחק של בוקה, היא עם מנוי של מישהו אחר. ללאלו, יש כמה חברים שיש להם מנוי ושיושבים יחד מאחורי השער. אחד מהם ויתר לנו (בתמורה ל200 דולר) על שני מנויים שברשותו. השנה, מצבה של בוקה בליגה בכי רע. המשחק אליו הגענו היה בבחינת להיות או לחדול ואם לא מנצחים הלכה העונה… הקבוצה האורחת ממוקמת במקום השני בליגה, כך שהיה צפוי משחק טעון ומותח. לאלו חיבר לנו את דייגו, חברו מזה 30 שנה, שסבא רבא שלו היה ממקימי הקבוצה. דייגו מנוי של בוקה כבר יותר מ-40 שנה והוא נבחר על ידי לאלו ללוות אותנו למשחק. מיותר לציין שלזר לא מומלץ ללכת לבד למשחק כזה. ככה יצא שיעל ואני, ביחד עם דייגו וקמילה, בתו בת ה-11, שגם היא אוהדת שרופה, ישבנו ביציע מאחורי השער. דייגו והבת שלו אספו אותנו במקום מפגש שנקבע מראש ויחד נכנסנו לאצטדיון. הכניסה לאצטדיון היא כמו כניסה להר געש. אתה עולה במדרגות, ופתאום נחשף לכר הדשא, וליציעים שצבועים בכחול וצהוב (איכס … ) ולעשרות אלפי אוהדים באקסטזה, כולם עומדים קופצים ושרים, ככה משריקת הפתיחה ועד לסיום המשחק.   בדקה השנייה הקבוצה האורחת מכניסה גול, דבר שגרם לקהל, כמו במקרה של הפועל, להגביר את הווליום של העידוד ואת הקצב. שלא כמו במקרה של הפועל, בוקה הופכת את התוצאה ומנצחת 4-1, במשחק הכי טוב שלה העונה. בסוף המשחק יעל ואני הוכרזנו באופן רשמי כקמע של הקבוצה… ביציאה מהאצטדיון, נחיל אוהדים מתפזר, אנחנו אוכלים באחד הדוכנים צ'וריפאן שזה קיצור של צ'וריסו (נקניקיה, אבל מבשר אמיתי שעושים על האש) ופאן (לחמניה). ומתקפלים למלון. נוצרים בליבנו חוויה לכל החיים.

למחרת קמים בבוקר ומתכוננים לעלות על המונית לשדה התעופה על מנת להתחיל את המסע חזרה הביתה, דרך מדריד. נפגשים בלובי עם נהג המונית ששואל אותי מה דעתי על השמלה ממדריד, לא הספקתי להשיב לו משום שלפתע מתקשרת שי ומספרת שהטיסה של אייר אירופה ממדריד לארץ בוטלה… מתקשרים לחנה אדם (מלאכית הנסיעות שלנו) שתוך פחות מחצי שעה מארגנת לנו טיסה חלופית (דרך אדיס אבבה) שיוצאת מבואנוס איירס בערב. אנחנו מאומנים באלתורים ושינויים של הרגע האחרון. מחליטים לנצל את הזמן הנוסף שקיבלנו לסיור בבית האופרה המפואר בעיר.  בית האופרה נחשב לאחד מארבעת בתי האופרה הטובים בעולם במיוחד בגלל האקוסטיקה שבו. המבואות לאולם בנויים משיש שיובא מאירופה, קירותיו צבועים בזהב טהור – 22 קראט, ובנייתו לקחה למעלה מ-20 שנה, כולל החלפה של שלושה אדריכלים לאחר ששניים מתו בדרך בגיל 44 (דבר שחייב לשכור אדריכל שלישי שגילו מעל 45..). מספרים שפאברוטי חשש להופיע בבית האופרה הזה משום שלטענתו כל הקהל יוכל לשמוע אם הוא מזייף… אחר הצהריים חוזרים למלון ויוצאים לשדה התעופה. בשבת ב 6 בבוקר, אחרי מסע של 30 שעות, כולל קונקשיין של 7 שעות באדיס אבבה אנחנו נוחתים בארץ. בשמונה בערב אני במשחק של הפועל בדרייב אין. מנצחים בקושי את קריית אתא… ביום ראשון רעי סוף סוף השתחרר, אחרי 3 שנות שירות בשריון, שנים שהיו קשוחות, לו וגם לנו. נסעתי להביא אותו מהתחנה המרכזית בעפולה. חיבוק, נשיקה על הלחי, ואנחת רווחה גדולה, שאני מאמין ששמעו אותה עד לדרום אמריקה – לאלו, דייגו, קתרינה, ריקרדו, דג'ירמו, לורנצו וכל יתר החברים… תם החלק הראשון של המסע הארוך שלנו. את החלק השני של הטיול, בו נרד לאושואיה  – הנקודה הדרומית ביותר בעולם, ממנה נתחיל במסע הארוך שלנו צפונה, נעשה בתקווה ביחד עם רעי.