אפילוג ראשון – לטייל עם שני זקנים.

נכתב על ידי שי ב 30.10 :
מזה שבועיים שאבא חופר לי לכתוב קצת על ״איך זה לטייל עם שני זקנים״.
אז כמובן שדחיתי (כמו כל דבר), טענתי שאין לי מוזה ובעיקר כמו מתבגרת טובה מרדתי.
עכשיו בעודי יושבת בטיסה ארוכה מידי לניו יורק חשבתי שאכתוב כמה מחשבות שעולות לי כשאני reflecting back קצת על החודש שעברנו יחד.
נתחיל בזה שאני בן אדם שאוהב להיות דיי מתוכנן ומסודר כיאה ליוצאת חיל אוויר. אומנם בצעירותי הייתי ספונטנית אבל יש בי משהו שאוהב שדברים מדוייקים כפי שדמיינתי בראשי.
אני לפני לימודים, ואחרי שירות צבאי משמעותי של כמעט חמש שנים. לכן, מאז השחרור אני מנצלת כל הזדמנות שנקרית בדרכי לאיזה גיחה להרפתקה, לגלות עוד מקום ולכבוש עוד יעד. ובאמת, הטיולים שלי בתשעת החודשים האחרונים היו כיפים ומגוונים (סיישל, אנגליה, יפן (פעמיים), פיליפינים ותאילנד וגם יוון וקצת בקוריאה וגיחה שאני מכחישה לראות את הפועל מודחת ברבע גמר בוילנה (היהודית).  אבל אף אחד מהטיולים לא היה כמו המסע הזה.
בראש שלי – אני נוסעת עם אבא לפראגוואי לעזור בקבלת הרכב ובעיקר ״לארח לו חברה״. מתקתקים את העניין ומתחילים לטייל. תכנון וביצוע – חיל האוויר.
אבל, כמו שקראתם כבר, דברים רבים השתבשו בהתחלה.אני מודה שהיו רגעים שבהם נשברתי, ואפילו אמרתי ״סעמק טסתי עד לחור תחת הזה ועכשיו שבועיים הולכים לפח ואני עובדת, ועוד בלי תשלום!!״. ממש לא כמו שתכננתי בראשי, וכמו שאומרים אצלנו בכחולים בתחקיר – ״אי עמידה בפ״מ״.
אמיר אשל, כידוע לרובכם,הוא אדם שליו, שלא נרתע מקצת או הרבה מהמורות בדרכים ובתלמים. לצידו ניצבת יעל אשל, שאמנם אוהבת שדברים “goes her own way” אבל ממש לא מפחדת מלמצוא פתרונות לבעיות, ולדפוק את המערכת (שדפקה אותה). מהר מאוד הזוג האמביציוזי וחסר הרגשות הזה, החליט להראות לבוניטה מה זה, ולבגוד בה עם רכב 4×4 חתיך שיכול לעשות את דרכי העפר בלי כל כך הרבה רעידות בזמן שהיא, בוניטה, עושה פאסיב אגרסיב שלא מבייש את סבתא צילה מפולניה. היא כבר תראה מה זה להתעסק עם משפחת אשל…

ושם, התחיל באמת הטיול שלנו. נופים מדהימים, אנשים טובים והרבה אמפנדות טעימות. אבל להיות תקועה עם ההורים, בגיל 24, לבד, אפילו בלי רעי (רחמנא ליצלן) יותר מחודש זו מלאכת מחשבת – זו עבודה כירוגית, עדינה שדורשת משני הצדדים גמישות, פתיחות, הכלה ובעיקר סבלנות.
לכל אחד יש את ההרגלים שלו, שהם כבר לא ממש ״ההרגלים של המשפחה״, על פרטיות בטח שאין מה לדבר, מרחב אישי קיים כמו ברכבת ישראל ביום ראשון בשמונה בבוקר, ואין לאן לברוח, גם אם רוצים.
באוסטרליה (או מהחיים) למדנו לקחת את הצרכים והרצונות של כל אחד, ואולי גם החסרונות ולהפוך אותם ליתרון, ולמשהו שאפשר להפיק ממנו תועלת לטובת המטרה המשותפת.

שי (אני) ״מכורה לטלפון ובלה בלה בלה״ – יופי היא תהיה אחראית על הניווט, מציאת מאפיות ומסעדות וכמובן העורכת הטכנולוגית הראשית של הבלוג.
אמא, חייבת שנ'צ וצריכה לדעת מה קורה עם המזומנים בכל רגע נתון. יופי –  בזמן שהיא ישנה שנ'צ אנחנו רואים הפועל, והיא גם תהיה הגזברית.
אבא – טוב אין לו חסרונות ובעצם הוא אדם דיי מושלם. Just kidding. אבל הוא הכי זורם מכולנו. הוא נאלץ להתמודד עם שתי נשים דעתניות שלא תמיד מסכימות ביניהן, ומגשר בינהן ומביא אותנו לעמק השווה.
לטייל עם זקנים זה גם אומר לא להתעצבן כשהם שואלים 'איך מדליקים את הבלותוס? או ״למה לא עובד לי המחשב?"  'כי לא הדלקת!, סתומה…'. זה אומר לא להתעצבן כשהם רוצים ללכת למוזיאון הזובי והאמו או להתעכב על איזה פרט שולי בנוף המדברי.
אבל זה גם לספוג את הידע והניסיון שלהם, לשאול שאלות, להסתקרן, לאתגר, והכי חשוב ומורכב, להזכיר לעצמי תמיד שיש לי מה להחכים וללמוד מהם, להיות פתוחה לדברים חדשים ומחשבות מקוריות.
לטייל עם זקנים זה לקום ב 6:30 בבוקר, ולאכול ארוחת בוקר בדרכים. זה נסיעות עם מוזיקה עברית ורוק של שנות ה80. זה לאכול 2 ארוחות ביום כי הקיבה שלהם כבר הצטמקה והם לא כאלה רעבים לארוחת צהריים.
אבל הם לא סתם זקנים, הם הזקנים שלי !. והם עושים את המסע הכי אמיץ ואקסטראאודינרי שיכול להיות. והם עושים את זה כמו badass !
אז נותר לי רק להודות להם ולגורל שאיפשר לי לטייל איתם בגילי המופלג, ולקוות שבעוד שנה או שנתיים אצטרף לעוד פרק במסע הזה.

שי אשל