הו-הא-מה-קרה

זהו, שי אומרת לי, אנחנו חייבים לזרוק את סלסלת הצדפים והאבנים, לוחית המתכת שעליה רשום "אלמניה" ואת והנוצות שנמצאים על הדש בורד של בוניטה, בלי זה היא לא תסכים להתמסר אלינו, ותמשיך לעשות צרות. אחרי תלאות יום האתמול הסכמתי ללא היסוס. זרקנו את שלושת המזכרות שהשאיר לנו אנריקו לפח הקרוב, שחררנו את בוניטה ממערכת ההגבהה המיוחדת שלה ויצאנו מהקמפינג לסיור בהר 14 הצבעים אליו ניסנו להגיע אתמול.

בשער הקמפסייט של העיירה "הו הא מה קרה…" או "הומאקרה" חיכתה לנו נעמי, המדריכה האנרגטית מהכפר, עם טויוטה לנד-קרוזר, שנת 1996, שלא הייתה נורית אזהרה אחת שלא דלקה לה. עלינו על הרכס והתחלנו במסע של כ-30 קילומטר, להר 14 הצבעים, ששמו הורנקול. נעמי, שהיא מדריכה מדופלמת, לא דוברת מילה אחת באנגלית, מיד מתחילה בהסבר בספרדית שוטפת, כאילו היא יודעת שאמא שלי, אילת אשל, דוברת ספרדית מיום שנולדה…

מכל מקום, המשפט הראשון שהיא אומרת היה כזה, "אנחנו נמצאים בגובה של 2,850 מטר מעל פני הים, עוד 25 דקות נעלה לגובה של 4350 מטר. עליה של 1500 מטר, ורטיקל. אני שומע את זה ואומר לעצמי, מאיפה היה לך העוז אתמול? איך לא ידעת את הנתון הזה, זה כמו לעלות מהבניאס לפסגת החרמון רק שההתחלה היא 800 מטר יותר גבוה. שכחת שאנריקו אמר לך שבגובה שמעל 3500 מטר, עקב דלילות האוויר, צריך לנהוג ביתר זהירות, לפתוח מכסה מנוע וכדומה ? לא פלא שקרה מה שקרה. ואיך לעזאזל לא ידעת את זה מראש? חשבת שתעשה  את הדרך הזו בחצי שעה?….

נעמי מסבירה לנו על הביקוניות, שאנו רואים בדרך, על החקלאות בגבהים הללו, על הקומונות שבהן חיים האנשים באזור ועוד. ואני, אני חושב על היהירות שלי, ועל ההנהלות הרשלנית שלי שמתאימה לצעירים חסרי ניסיון. 400 מטר מהפסגה, בגובה 4,050 מטר, טיפה אחרי סיבוב חד של הדרך אני אומר לנעמי: 'את רואה, כאן נתקענו אתמול אחר הצהריים'. היא מחייכת ואומרת, בטח, ראיתי אתכם כשירדתי, כשסגרו את ההר למבקרים….

מה קרה לכם ? היא שואלת. אמרתי לה, עזבי, לא תביני.

המשכנו והגענו לתצפית מרהיבה על הר ההורונקול, שמתהדר, כך לפי האגדה, ב14 צבעים שונים. התצפית היא מגבעה קטנה שגובהה, כאמור, 4,350 מטר. מדובר באחד המקומות המפורסמים של ארגנטינה שמעטר כמעט כל חוברת תיירות של המדינה.

יום קודם לכן, יצאנו מסלטה, לאחר שסידרנו את כל מה שיכולנו בבוניטה, אחרי שהחזרנו את הרכב השכור. המטרה הייתה להגיע לאותה תצפית שמרוחקת כ- 200 קלומטר מסלטה, באחת הנקודות הצפוניות ביותר בארגנטינה והכי צפונית במסע שלנו הפעם. הנסיעה בכביש אספלט טוב. זכרתי שהעליה לתצפית היא על דרך טובה ושלא צריך רכב עם הנעה קדמית, ושמדובר במשהו כמו חצי שעה. רצינו להגיע לשם סביב השעה חמש אחר הצהריים ולזכות בשעת הזהב, כשהשמש מתחילה לרדת.

30 קילומטר לפני העיירה "הו הא – מה קרה" עצרנו במסעדה בכניסה לכפר כלשהו שם ישבו מלא ארגנטינאים ועשו בשר על האש. הזמנו עוף על הגריל שהיה אחד הטעימים שאכלתי….

הגענו סביב ארבע וחצי לתחנת המידע בכניסה לכפר. מנהל התחנה ראה את בוניטה ואמר שיש אפשרות לעלות עם חברה מקומיים שיש להם טנדרים (כדוגמת נעמי). שאלתי אם נראה לו שלבוניטה תהיה בעיה לעלות . הוא אמר שלא נראה לו רק שנזהר מהקפיצות שבדרך… הוא אמר שהדרך לוקחת כחצי שעה.

יצאנו, אכן הדרך היא דרך עפר רחבה מאוד וקופצנית, השיפוע לא דרמטי, ויש מלא קפיצות עקב השימוש הרב בדרך. אנו נוסעים לאט, היה מאוד חם ולא חשבתי לסגור את המזגן. הטמפרטורה של המנוע סביב 90-100. והכל תקין. אני נוסע עם ההילוכים החצי אוטומטיים.

עולים לאט לאט , ומביטים למעלה ומבינים שמדובר בעליה רצינית וארוכה, שלא רואים את סופה. אנו מתקדמים מאוד לאט, בוניטה שוקל 5 טון, ולמנוע לא קל לסחוב אותה. לאט לאט המנוע מתחמם טיפה אבל רחוק מהצבע האדום במדיד. אני נזכר שאנריקו אמר שהוא היה נוסע עם מכסה מנוע במצב "חרך" כשהוא קצת פתוח כדי לא שהרכב לא יתחמם וכדי לעזור לבוניטה לקרר אותו. אמרתי לעצמי שמדובר בנסיעה קצרה של 25 קלומטר, השיפוע לא רציני, ואין סיבה אמיתית לעשות את זה עכשיו. אפילו את המזגן לא חשבתי לכבות באותו שלב….

ואז כ400 מטר מסיום הדרך, בוניטה לא מסכימה להתקדם יותר, קשה לה.

עוצר, מנסה להכניס להילוך ראשון ולזנק בעליה, ואין תגובה. בקיצור אין לה הילוך קדמי כלל. רוורס יש. אני משלב לרוורס ומדרדר הצידה כדי לא לחסום את הדרך (טנקטיסט בדם) משאיר מנוע מונע וממתין שהוא יתקרר. הטמפרטורה בין 100-ל 110, לא נדלקה שום נורה, ואנחנו רחוקים מהטווח ה"אדום" השעה כבר 17:10.

עובר הזמן ושום דבר לא עוזר, לא ניתן לנסוע קדימה. אני פותח את מכסה המנוע על מנת לאפשר לעוד אוויר להגיע.

כל הרכבים מתחילים לרדת מההר. לידינו עוצר פקח שמסביר לנו שכבר לא ניתן לעלות. אני כבר מתחיל לדמיין אין אני מביא גרר למקום כזה, ומבין שכדי להוריד את הרכב צריך שני רכבים. אני מבקש מיעל שתרד למטה ותראה אם יש מקום שניתן להסתובב. זכרתי את הסיבוב החד האחרון וחשבתי שנעשה את זה שם. אני יורד בעצמי. ומבין שאין בעיה להסתובב עוד 200 מטר למטה. עד לשם נסע ברוורס. בעליה חזרה אין לי אוויר, הפה מתיחבש… ואז אני מבין. זה מרגיש שאנחנו במקום גבוה, מאוד גבוה…. אני מתחיל להבין מה כנראה קרה.

ואז שי, הקצינה מחיל אוויר, עוצרת ואומרת, אבא – בא נעשה תחקיר קטן בזמן ארוע ונראה אם הפתרון שלך לבעיה שלנו יסייע. אני אומר לה – קדימה , מה את חושבת. והיא אומרת – תראה אם אתה לא יכול לנסוע קדימה , לא תוכל להסתובב, סתם תחסום את הכביש ותכניס את עצמך למצב יותר מסובך. אני מקבל את עמדתה. במקרה יש קליטה בטלפון ואני מחפש חבר טלפוני – אנריקו – הוא עונה לי. אני מסביר לו את המצב ונשמע שהוא נכנס ללחץ. הוא אומר לי שהטמפרטורה לא אמורה לעבור את ה-80 מעלות. אני אומר לו שאני נוסע על חום מנוע של 90-100 כבר שבוע… הוא מתפחלץ. אומר שהוא יתקשר למנהל המוסך של מרצדס, אצלו ביקרנו לפני 10 ימים שיתן עצה, ובאמת אחרי 15 דקות אני מקבל את המספר שלו.

כל הרכבים והתיירים יורדים מההר ועושים לנו שלום, ביניהם כנראה גם נעמי שלנו..

במקביל, אחרי פתיחת המנוע, יורדת הטמפרטורה ל-80 ופתאום חוזרים ההילוכים הקדמיים. נרגעתי טיפה.

החלטנו לרדת לסיבוב החד ולסובב את בוניטה לכיוון הירידה. הפקח סייע לנו בכיוונים. אני משלב להילוך ראשון, בוניטה נוהמת ומתקדמת. גם הילוך שני עובד וגם כלהאחרים. נוסעים לאט לאט, עם מכסה מנוע פתוח לגמרי, המנוע שומר על טמפרטורה של 90, אני נרגע. הילוך אוטומט לא עובד, אבל לפחות נוסעים.

בירידה האיטית אנחנו נרגעים ולפקודת הקצינה עושים תחקיר אירוע – עם ממצאים, לקחים ומסקנות. והמסקנה המרכזית היא שהיינו יהירים. אמרתי לבנות שבגובה כזה היינו צריכים לעלות עם מכסה חצי פתוח ואז הרכב לא היה מתחמם ככה. 

התכתבתי עם מנהל המוסך. הוא הרגיע אותי ואמר שכל עוד נוסעים וחום מנוע בין 85 ל-100 ולא נדלקת נורה, הכל אמור להיות תקין. ובנוסף, מדגיש לנו שבגובה גבוה כמו שלנו, כמו שלבני האדם יש "מחלת גבהים" כיוון שהאויר דליל ואנחנו מתעייפים מהר יותר כך גם לבוניטה, שיש לה נשמה משלה.

הלכנו לשון בתקווה שמחר גם ההילוך האוטומטי יעבוד. בבוקר, התנענו את בוניטה, והכל חזר לקדמותו. דקה לפני כן שי אמרה לי שאם לא נזרוק את המזכרות של אנריקו, בוניטה לא תתמסר אלינו, וכך עשינו.

ואז פגשנו את נעמי עם הטויוטה המרופטת, שעולה להורונקול 4 פעמים ביום…

אחרי שירדנו מהורונקול המדהים נסענו לכפר "פו מה, מה קרה" שם יש הר צבעוני אחר הנסיעה עברה חלק ובוניטה התנהגה למופת.

למחרת צפויה לנו נסיעה לסלאר גראנדה שכרוכה בעליה של כ- 2000 מטר ופאס בגובה 4,200 מטר. אני מתיישב על ההגה. סרפנטינות מטורפות שמעלות אותך אט אט לגובה 4000 מטר. בוניטה נוסעת כמו גדולה, חום מנוע תקין, מכסה מנוע במצב חרך…

בוניטה מסובבת ראשים, לא כל יום רואים רכב כזה בכבישים של ארגנטינה.

מגיעים לסלאר,

מקום מדהים ומיוחד…..

השעה היתה שלוש אחר הצהריים, הפועל משחקת נגד ירושלים, ולנו אין אינטרנט כדי לראות את המשחק. המדריך שלנו בסלאר אומר שיש כפר ששמו דוס פזו (שני פזו) ששם יש בית הארחה עם וויפי. ברוב דעות הוחלט לנסוע עוד 13 קלומטר לכיוון ההפוך ולנסות לראות את המשחק. הגענו לכפר קטן וזנוח מהסרטים של המערבונים עם עכובית הגלגל שמתגלגת ברחובות המאובקים. המשחק כבר התחיל,  אפילו מחצית, ואין לנו מושג מה קורה. הכפר נטוש. פוגשים ארגנטינאי עם מריצה ואת והוא אומר לנו שבהמשך הרחוב יש "אינטרנט ליברל" – אינטרנט ללא תשלום. מתקדמים 200 מטר, והופס שי עולה לשניה על רשת, ומקבלת את תוצאת המחצית. ירושלים מובילה ב5 הפרש. מיד אח"כ נעלמת הקליטה.

אנו מחליטים לחזור. יורדים את כל מה שעלינו, לאט לאט, בולמים עם המנוע כדי לא להרוס את הבלמים. לבוניטה מנוע חזק והוא עושה את זה ללא כל קושי. חום מנוע יציב ללא כל בעיה. אני רגוע.

מסיימים את הירידה, אנו במתח. יודעים שהמשחק נגמר אבל לא יודעים איך.

כמובן שמתחילים להמר. כשחזרה הקליטה התברר לשמחתנו שניצחנו. שמחים ומרוצים מתקדמים לקמפסייט הבא.

אחרי היום הזה אנו מרגישים שבוניטה שחררה את אנריקו והיא מתחילה להתמסר, אפילו המנעול של הדלת של הנהג הסתדר בכוחות עצמו… והכי חשוב, ניצחנו את ירושלים…

ביומיים הבאים אנו מדרימים מסלטה, חוזרים לקאפייטה בה ביקרנו עם הטנדר השכור, ומשם דרומה בדרך היין. שוב צפוי משחק של הפועל, הפעם ביורוקאפ, מחפשים מקום להגיע אליו בשתיים בצהריים שיש בו אינטרנט. מוצאים מסעדה בכפר באמצע שום מקום. מתיישבים, מזמינים כדורי בשר ברוטב עגבניות עם אורז. אוכלים אותם במשך שעתיים ומתחברים לוויפי של המסעדה. רואים איך הפועל מפרקת את הספרדים…

אין לנו ספק בוניטה איתנו. ומתחילה להתרגל. גם אנחנו.