מבחן טרימסטר – מקקדו לטאונסוויל

לפני הכל, לבקשת חברים שעוקבים בעיון אחרי הבלוג, ורוצים להיבחן עליו עוד כחצי שנה, אנו מצרפים מפה של אוסטרליה בה מסומן המסלול של הטיול שלנו עד היום. אנו נעשה מאמץ לצרף את המפה כל פעם שנתקדם על מנת שניתן יהיה להבין היכן אנו נמצאים.

על המפה המצורפת מסומן באדום מסלול הטיול שלנו. בנקודות שחורות מסומן המסלול המתואר בפוסט הזה, מקקדו לטאונסוויל, מקום המצאנו כיום המפה ברזולוציה גבוה על מנת שניתן יהיה להקליק עליה ולראות אותה בפירוט רב יותר באיזור המתוייר.

ולענייננו:

עברו חודשיים מאז התחלנו במסע שלנו. מדובר בשליש הדרך. כיאה למי שלומדים כל יום משהו חדש הוחלט במרומים לעשות לנו בחינת שליש (טרימסטר), או לחילופין, בשפת הטנקיסטים, מסלול מתקדם.

אלו נתוני הפתיחה:

נתון (כוחות): 1. טיוטה לנדקרוזר במצב טוב עם נשמה טובה, מזגן עובד לאחר תיקון, רדיאטור נוזל אבל באופן סביר, רדיו טייפ מקרטע.

2. קרוון אקספנדה במצב מצויין, מזגן לאחר תיקון ומילוי גז.

3. משפחה מגובשת, מצב רוח טוב, מתפקדת, מלאת מוטיבציה, לאחר חודש של טיול מהנה ומאתגר עם משפחת עמיר. יעל קצת חלשה לאחר מחלה שעברה עליה.

ידיעות, אויב ותנאי שטח: הטמפרטורה בציר התנועה 35-42 מעלות צלזיוס, ציר התנועה משעמם וחד גוני, כבישים ישרים וקופצניים לעיתים רבות, נקודת תדלוק כל 200 קילומטר, בין נקודות אלו יש המון המון כלום.

דרוש, (המשימה): לנוע עם הרכב הקרוון והמשפחה משמורת הקקדו שבקצה הצפוני של אוסטרליה (top end) לעיר טאונסוויל שבחוף האוקיאנוס השקט, במרחק של כ – 2500 קילומטרים, ולהביא לשם את הקרוון הרכב והמשפחה בשלום, במצב רוח טוב, הכל בתוך 4 ימים לכל היותר.

התכנית: הכנת המשפחה מבחינה מנטאלית למשימה הקשה, טיפול בקרל שלנו, הצטיידות במים ומזון, ובהרבה סבלנות, ונחישות. נסיעה של 600-700 קילומטר בכל יום, חנייה בצידי הדרכים במקומות שהוכנו לכך מבעוד מועד על ידי האוסטרליים. מהנקודה בה חנינו, העיירה jabiru בשמורת קקדו יוצאים שני כבישים, אחד לדרווין (צפון מערב) לשם נסעה משפחת עמיר בדרכה לטיסה למלבורן, והשני לכיוון דרום מזרח, לכיוון העיר קתרין לשם אנו יצאנו על מנת להתחבר לכביש שמוביל אותנו דרומה, ואחר כך מזרחה.

סיפור הקרב: לאחר 100 קילומטר, בשעה 12 בצהריים הפסיק המזגן לעבוד (בפעם המי יודע כמה) , עובדה זו חייבה אותנו להחליט באם לחזור 200 קילומטר לכל כיוון, אל הבחור שתיקן לנו את המזגן בדרווין, או להמשיך ולנסוע את כל הדרך בלי מזגן. הוחלט שעולים לדרווין לסדר את המזגן, החלטה שמחייבת להוסיף עוד 400 קלומטר למסע!!. כמובן שבדרך לדרווין המזגן חזר לעבוד וכשהגענו למכונאי המזגן עבד כמו שד, מה שגרם לו להאשים את הרדיאטור שלנו, ולנו להאמין לו..

השעה הייתה 4 אחר הצהריים והחלטנו לחזור דרומה בכביש בו נסענו עוד כ150 קילומטר ולישון בדרך, זה מה שעשינו. הגענו לנקודת הלינה עם חשיכה ונכנסנו לחניון לילה חפוז (בלי לנתק את הקרוון, בלי חיבור חשמל ובלי מים זורמים).

הלכנו לשון מוקדם ובשש בבוקר כבר קמנו, התארגנויות הכנת סנדוויצ'ים ובשבע ורבע תנועה. אחרי שעה התחיל המזגן לזייף שוב, הנחנו שהבעיה היא ברדיאטור שלנו שלא מקרר את המנוע טוב דבר שגורם למחשב להפסיק את פעולת המזגן כדי לשמור על המנוע. מכל מקום המזגן עבד והפסיק לעבוד מדי פעם, ובסופו של דבר שווק חיים, הנסיעה לדרווין הייתה בדיעבד מיותרת לחלוטין. נגזר עלינו לעשות את המסע הזה ללא מזגן (היינו היחידים בכביש שנוסעים עם חלון פתוח…) אומרים שלטייל בעונה הזו בטריטוריה הצפונית ללא מזגן תקין זה כמו לנסוע לקוטב בלי מעיל….

כל מי שמכיר אותי יודע שאני פיינשמייקר של מזגנים וקשה לי מאוד בחום. אבל אני שצריך לתת לכולם דוגמא אישית, נושך שפתיים, וממלא את עצמי באופטימיות.. יעל בכלל עוד קצת חולה. הילדים לא ממש סובלים מהחום ובכלל מלאים אנרגייה טובה, משתפים פעולה, מגוייסים לחלוטין למשימת התנועה ורוצים כל הזמן להתקדם.

ברכב האווירה טובה, משחקים משחקים, רואים סרטים, הרדיוטייפ שניסים שרם נתן לי שווק גם הוא ואפילו מוסיקה לא ניתן לשמוע. אנחנו שועטים קדימה, דרומה.

בשעות הצהריים הגענו למקום שנקרא daly water – עיירה שכוחת אל, מרוחקת 3 קילומטר מהכביש הראשי שיש בה פאב משנת 1930 שטוען שהוא הפאב הוותיק במדינת הטריטוריה הצפונית. הפאב מפורסם בכך שאלפי המבקרים שהיו בו בעשרות השנים השאירו בו מזכרות מכל סוג שהוא ואלו ממלאות את קירותיו ותקרתו של הפאב. מדובר באלפי פריטים = שטרות כסף, חולצות, תחתונים, חזיות, כרטיסי ביקור, חולצות של קבוצות כדורגל, כובעים, ומה לא.

למרות הרצון להתקדם קדימה ולגמוע מרחקים, החלטנו לסטות מהכביש הראשי ולהיכנס למקום. למחאת הילדים, אני שתיתי בירה, הילדים ארטיקים. הנה תמונות מהמקום הקסום.

החלטנו להוסיף מזכרת משלנו, מתחת למדבקה של קבוצתינו האהובה, הפועל תל אביב, שמצאנו על אחד הקירות. הוחלט להוריד את המדבקה של מועדון העמק מהקרוון (האם משהו יכול לשלוח לי חדשה?) ולהדביקה על הקיר מתחת למדבקה של הפועל הנה ההוכחה:

כאחד החיילים של ברוורמן בצוות ההפקה של מועדון העמק אני מרשה לעצמי להודיע כאן שמי שיגיע למקום הזה בחמש השנים הקרובות, ויצטלם ביחד עם המדבקה יקבל כניסה חינם לכל המשפחה למועדון העמק בקיץ !!

המשכנו בנסיעה דרומה וסיימנו אותה לאחר שנסענו 950 קילומטר באותו יום – המשכנו אפילו 80 ק"מ מזרחה מצומת המכונה threeways שהיא צומת מרכזית במרכז אוסטרליה שמחברת את הכביש שחותך את אוסטרליה מדרום לצפון וממנו ניתן לנסוע מזרחה לחוף האוקיאנוס השקט עד ליעד שלנו – לטאונסוויל (יותר מ 1500 ק"מ).

שוב חניון לילה חפוז, בצד הדרך. מכיוון שהגענו למדבר היה מאוד קר בלילה והשמיכות העבות כבר היו על הגג והילדים התחממו אחד בשני לאחר שכיסינו אותם בכל מה שניתן היה… שמי הלילה במקום זה היו מדהימים בבהירותם וביופיים.

למחרת שוב יציאה מוקדמת ונסיעה של 850 ק"מ מזרחה, ביום הזה נפרדנו ממדינת הטריטוריה הצפונית ועברנו למדינת קוויזלנד.

החום מעיק לאורך כל הנסיעה. אני שסובל במיוחד מצאתי פתרון – בכל תחנת דלק אני טובל את החולצה במים ולובש אותה כשהיא ספוגה כולה, ואז אני מכריז, כפי שאומרת הפולניה בקבר: "עכשיו טוב לי". החולצה מתייבשת בתוך שעה וחצי ואז מרטיבים מחדש. בשיטה הזו הנסיעה הפכה לחוויה סבירה ופחות קשה.

הילדים מתנהגים למופת ואנו פינקנו אותם לאורך הנסיעה בקרטיבים וארטיקים בכל מקום אפשרי.

בלילה השלישי ישנו בקרוון פארק בכפר נידח, לא לפני שחווינו שקיעה מטורפת שנצפתה במראה של הרכב וחייבה עצירה וצילום:

תוך דקות התחברנו לחשמל ולמים, הדלקנו מזגן, מלאנו מיכלי מים ומצברים, התקלחנו כמו שצריך ובישלנו ארוחה טובה, וזאת למרות העייפות מהדרך הקשה. במקום פגשנו זוג אוסטרלים חביבים שסיפרו לנו שבדרך שלנו מחר, במרחק 150 ק"מ, יש מקום מיוחד במינו ובו תצוגה מרהיבה של שלדי דינוזאורים, רשמנו לעצמנו ושאלנו האם נוכל להתרומם מהחום הקשה והרצון לסיים את הנסיעה ולהיכנס לשעה למוזאון. הוחלט שנקבל החלטה בזמן ובמקום המתאים…

בבוקר של היום הרביעי שוב יציאה מוקדמת. היום מסיימים את המסע ומגיעים לאוקיאנוס (650 ק"מ בלבד !!), יעל נוהגת 400 ק"מ. אחרי 150 ק"מ הגענו לריצ'מונד, עיירה קטנה ובה מוזאון של דינוזאורים. שוב, הפעם בלחץ של רעי, הוחלט להיכנס למקום להתרשמות (המשמעות כמובן להגיע לטאונסוויל באיחור של שעה ולנסוע עוד זמן בשעות החמות…). החוויה הייתה מושלמת. מתברר שזה אחד המקומות שבו נמצאו הכי הרבה מאובנים של דינוזאורים בעולם. נמצאו בו שלדים מאובנים של דינוזאורים נדירים ביותר. בעיקר דינוזאורים שידעו לשחות ולצוד בים, משום שהאזור בו מצויה כיום ריצ'מונד היה לפני כ100 מיליון שנה קרקעית של ים רדוד שהיה סמוך ליבשה בה חיו הדינוזאורים. אם במקרה אחד מהדינוזאורים היה מת ונסחף לים ומתכסה בחול, יש סיכוי גדול שהוא יהפוך למאובן. כל הקהילה שחייה באזור מגוייסת לעניין ואת רוב הדינוזאורים מצאו במקרה חוואים וחקלאים שחיים במקום. הם תרמו אותם למוזאון. על יד כל שלד שמוצג במוזיאון מסופר סיפור מרתק על האופן בו הוא נמצא. במקום מוצגים גם שלדים שנמצאו ממש בשנים האחרונות ואפילו אחד שנמצא לפני שנה וחצי. הנה כמה תמונות להתרשמות. הפסל שרעי ושי מצולמים לידו הוא למעשה שחזור של אחד מהדינוזאורים ששלדיהם מצויים במוזאון וניסיון להתחקות אחר צורתו האמיתית בתקופה בה היה חי:

את המוזיאון עזבנו בשעה 11 בבוקר, כשלפנינו עוד כ500 ק"מ נסיעה. ככל שנסענו מזרחה והתקרבנו לים החלו הטמפרטורות לרדת והחום ברכב היה נסבל. בעיירה שמרוחקת 150 ק"מ צרטר טאוורס עצרנו לארוחת subway משפחתית והתחלנו להתקרב לים. כנהג אחר הצהריים (יעל נהגה ביום זה 400 ק"מ) החלטתי להוריד מהירות ל-80 על מנת שלא לחטוף גול בדקה ה-90 …

בשעה 17:20 ב7/10, הגענו לטאונסוויל, שלמים בריאים ומרוצים. והתמקמנו לנו באתר קרוונים של חברת big 4 שיש בו בריכה (תוך רבע שעה הילדים כבר רחצו בה) וכל המתקנים הנחוצים לנו לימים הקרובים בהם ננוח, ננסה לתקן את קרל ולהשיב את נפשנו.

המבחן המסכם של השליש הראשון עבר בהצלחה, הרגשתי שאנו מיישמים, שלא במתכוון, את כל הדברים בהם התנסינו בחודשיים האחרונים – היינו מגוייסים למשימה, כולנו. כל אחד בתורו, ידע לוותר כשצריך, לנשוך שפתיים כשקשה, ניכר שכולם משתדלים לשתף פעולה ולסייע כשצריך. כל התארגנות נעשתה על ידי כולם, כל אחד מבצע את התפקידים שהוא רגיל בהם.

ברכב לא השתעממנו בכלל, ניהלנו שיחות שונות ומשונות, מצאתי את עצמי מלמד את רעי תותחנות טנקים, איך צוות עולה לעמדת אש, מה הפקודות שנותן המפקד בקשר פנים, תיקוני אש וכדומה, והוא מתעניין ושואל שאלות שאפילו הצוערים לא טרחו לשאול.. דיברנו על הכוכבים, על חוויות שעברנו ועל נושאים כאלו ואחרים. הילדים למדו להעסיק את עצמם במחשבים ובמסכים השונים.

למדנו שאפשר להמשיך להתנהל גם במצבים קשים, שאפשר וצריך לאלתר פתרונות כדי לפתור בעיות כמו מזגנים פרטיים מחולצות וכובעים רטובים וכדומה. ואולי הכי חשוב, למרות הקשיים, וזה הדבר שבו אני הכי גאה בו, לא איבדנו את הסקרנות, והרצון לראות דברים מיוחדים וחדשים, למרות הנסיבות הלא נוחות, התעקשנו (גם הילדים) לראות דברים שלא קשורים למסע כמו אותו פאב הזוי ומוזיאון הדינוזאורים שכלל לא היו בתכנית שלנו, למרות שהם, לכאורה, עכבו את סיום המסע לחוף. אין לי ספק שהחוויה הזו תישאר חרוטה בנו, אני למדתי ממנה המון.

באיזה ציון עברנו את הבחינה או את התרגיל המתקדם, שפטו אתם…

עכשיו אנו בחוף המזרחי, כנראה שלא נפרד מהציביליזציה עד לסוף הטיול, בוודאי שלא לתקופות כה ארוכות. חווית והתנסויות שונות בוודאי מחכות לנו מעבר לפינה.