מחוז האגמים של צילה – איך ניצחנו את המשחק והפסדנו לשיטה..

פדרו וחבריו למוסך הודיעו לנו שייקח להם כמה ימים לתקן את בוניטה. נראה שהם לא מתרגשים.

מחליטים לשכור רכב ולטייל באזור האגמים של צ'ילה. לקוראי הבלוג המתמידים זכור בוודאי הפוסט הקודם על אזור זה, שבו מספר גדול של הרי געש והמון אגמים מנצנצים שנמצאים ביניהם. עוד ביום חמישי מוצעת לנו השתתפות במשחק מיוחד שמטרתו : לא לראות אף הר געש במהלך שהותנו באזור. המקומיים מסבירים, כי במהלך פברואר, רואים את ההרים רק 12 יום מתוך 28. כלומר הסיכוי לא לראות את הפסגות במשך 4 ימים הוא כ 10%. חוקי המשחק גם קובעים, שצריך לעשות כל מאמץ כן לראות הרי געש. כלומר הכשלון צריך להיות כמו שנקרא במשפחת אשל – כישלון חרוץ מאוד. אנחנו לא נשברים מהסיכוי הנמוך ומצטרפים לאתגר.

התחזית אומרת שבאזור פוקון אמור להיות מעונן חלקית היום ומחר. נוסעים לשם, בתקווה לראות את הר הגעש וויה ריקה המשקיף על האגם. אחרי שלוש שעות מגיעים, מעונן ביותר ואין זכר להר. מתארגנים על דירה ויוצאים לסיור בעיירה. עיירה תיירותית עם שלל מסעדות, המציעה גם שלל אטרקציות. מכיוון שאת רוב האטרקציות כבר חווינו, מחליטים לנסות את ה "בודי-רפטינג" לפי המלצה של נעמה. כפי שזה נשמע, מדובר במסלול רפטינג שהסירה בו היא אתה עצמך. מקבלים מן קרש שניתן להחזיק בו ומרים את החלק העליון של הגוף קצת מפני המים, לובשים חליפה עבה שמגינה מפני הקור וממכות מהאבנים שבנחל והופ לתוך המים.

החוויה מתחילה בצחוק בלתי פוסק. אומנם קר, אבל הסיטואציה הזו , שאתה שט בחליפה על הראפידים, מאוד מצחיקה ומיוחדת. לאט לאט נהיה יותר ויותר קפוא . המים קרים למות והגוף אומנם מוגן בחליפה, אבל הידיים והפנים לא. וגם הכפות רגליים כמעט ולא מוגנות. אני קפואה . הצורך לחתור עם הגוף כדי להמצא במקום הנכון, מצטרף לכך ושניהם מתישים אותי לגמרי. בחצי הדרך, באחד המפלים אני מתהפכת והזרם לא מאפשר לי לחזור ולטפס על הקרש שלי, אני "אוכלת" מים בכמויות ולא מצליחה לחזור לעצמי. שאר החוויה הופכת למאבק לשרוד. כשאני מחליטה לבקש לעלות על הסירה המלווה אותנו, אנחנו כבר לקראת הסוף, אני צולחת את החווויה עם כאבים בכף היד מאירוע המפל ועם צינון רציני שבהמשך יהפוך למעין שפעת.

אמיר עם שתי מכות רציניות ברגליים ורק רעי חוזר בשלום. חוזרים לפוקון ולאחר ארוחת צהריים כולנו נופלים לשנצ. מחליטים לוותר על המעיינות חמים היום, כי הם נסגרים מוקדם וללכת מחר. יש לנו הרבה מעיינות חמים בדרך. מסעדה טובה בערב סוגרת לנו את הפינה. יומיים בפוקון ואנחנו עדיין במשחק, לא ראינו ולא את קצה הווייאריקה.

בבוקר נוסעים לאזור אחר – כשעתיים וחצי נסיעה. יום מעונן וגשום. אין סיכוי לראות הרי געש. מגיעים לאזור המעיינות החמים בצהריים. לא אכלנו ארוחת בוקר ובוניטה איננה. עוצרים באחד מהמעיינות התרתמים. אמיר מתלהב מכך שזה מקום אמיתי של מקומיים. כשאני ורעי רואים אותו אנחנו הרבה פחות מתלהבים… המקום לא סתם רק של מקומיים. הוא פשוט די מגעיל. לאחר כשעה בלחץ, האירוע מוצה. כשלון חרוץ נוסף.

נוסעים לכיוון שמורת טבע שקראנו עליה ומחליטים לנסות לעשות טיול למפל הנמצא בשמורה. מסתבר שמדובר במקום מדהים ביופיו, עם שורת מפלים שיורדת לבריכות כחולות- ירוקות. יופי מדהים, למרות שאין כמעט רגעי שמש.

 

בסיום הטיול נוסעים לעיירה הנמצאת סמוך לאגם נוסף – הנקרא פוי. דווקא אגם ממש יפה, לא ברור למה קראו לו ככה. ממש מעל לעיירה הר געש גדול שנקרא מוצ'ו, אבל כרגע רואים רק את חלקו התחתון, שכולל שלוגיות וקרחונים.  אמיר אומר שמחר אמור להיות בהיר ואולי נראה את פסגת ההר. נאמנים לחוקי המשחק, אנחנו נשארים בעיירה, בוחרים צימר חמוד עם אח ומתארגנים על ארוחת ערב. ויהי ערב ויהי בוקר, אין זכר לפסגת ההר. אנחנו במשחק!

נוסעים בהמשך לאגם ואל אגם נוסף שמתגלה במלוא הדרו. עוד יום די מעונן וגשום. עוצרים לקפה במקום מקסים המשקיף על האגם. הבעלים יושבים לידינו ומדברים אנגלית. אנחנו מבקשים המלצות לצימר באזור ומקבלים המלצה לבקתות, הנמצאות בחוות סוסים הכוללת גם ספא. החברים מזמינים לנו בקתה. מגיעים למקום מקסים, שנראה שהבעלים מטפח ללא הפסקה. לבעלים 15 כלבים, כולם גדולים ומרגישים בבית. חלק ישנים בפתח הבקתה. ליד הבקתה יש הוט טאב מקסים שמחומם על ידי מעין אח עצים. לאחר שצפינו בנצחון המתוק בדרבי אנו טובלים בו בחושך ובגשם שוטף, תענוג. חוויה מתקנת למעיינות החמים.

מתפנקים עוד קצת ויוצאים לכיוון אוסורנו לראות מה עם בוניטה. כשמגיעים, מסתבר שהתקלה המקורית תוקנה (הוחלפו/ תוקנו כל מזרקי הדלק)  וגם עשו מעין טיפול 15 אלף. מה שלא תוקן, היא תקלה חדשה, שגורמת לרכב לנסוע רק בהילוכים נמוכים. יש חלק שצריך להחליף והוא הוזמן מסנטיאגו, יגיע מחר בבוקר.

קיבלנו יום נוסף במשחק. אנחנו נענים לאתגר, שוכרים את הרכב ליום נוסף ונוסעים לעיירה חביבה הנמצאת כ 70 ק"מ מאוסורנו. מדובר בעיירה שהוקמה על ידי מהגרים גרמנים , חלקם ברחו לשם אחרי מלחמת העולם השנייה… בפעם הקודמת ראינו כאן בעת ובעונה אחת 6 הרי געש. אבל כאמור, אנחנו במשחק אחר, העיירה מקסימה, האגם יפה, האוכל מדהים, אבל הרי געש אינם נראים. שוב מוצאים צימר מקסים עם נוף לאגם, ונהנים מארוחת ערב משובחת בעיר. בבוקר חוזרים למוסך בתקווה שהרכב ישתחרר היום. מחכים לתיקון התקלה ותחילת הנסיעה, זה קורה רק לקראת שש בערב ואנחנו יוצאים לנסיעת מבחן. לאחר כ 20 קילומטר, התקלה חוזרת. יאוש מתגנב – אי אפשר לנסוע עם התקלה הזו, ואנחנו כבר בזמן פציעות. יש לפנינו כ 2300 קילומטר עד אורוגוואי. אין ברירה אלא לחזור לניסיון נוסף לאיתור התקלה. יום העבודה נגמר ואנחנו מוזמנים לחזור בבוקר. ויהי ערב ויהי לילה יום חמישי.

היום נפתח כיום בהיר, אך אנחנו כאמור בדרך למוסך.  לאחר מספר שעות, כל המומחים מנסים למצוא את המקור לתקלה, עם או בלי מחשב, מכריזים על כשלון חרוץ ביותר. מבינים פחות או יותר איפה התקלה אבל יש פיוז שקופץ שלא לצורך ומשתק את המערכת (שהיא לגמרי תקינה). מציאת המקור לבעיה תיקח כנראה מספר ימים. אמיר מציע לחברים אלתור – לשים פיוז יותר גדול שלא יקפוץ וכך המערכת לא תושבת. ההצעה מתקבלת. אין לאף אחד מושג כמה זה יחזיק. אנחנו מקבלים עוד פיוזים להחליף במידה וזה יקפוץ, מצטיידים באופטימיות ויוצאים לדרך בתפילה בלתי נגמרת להגיע אל היעד – מנטיווידאו אורוגוואי ממנה נטוס לארץ (ורעי לגואטמלה). מתחבקים, מצטלמים, מחליפים תשורות – אנחנו מקבלים כובעים של מרצדס ופדרו והחברים מדבקות של בוניטה.

יצאים לכיוון הגבול עם ארגנטינה. השמיים כחולים, מתגנבת מחשבה שאולי דווקא היום נראה את הר האוסורנו…אבל, מסתבר שממש לא – פסגתו מכוסה בעננים. אנחנו הזוכים הגדולים של המשחק, "איך לא לראות אף הר געש במחוז האגמים" הפרס – בוניטה נוסעת כמו גדולה! מתחילים את המסע הגדול לאורוגאוי ומשם חזרה לארץ. ועל כך בהמשך….