שוטי שוטי ספינתי

איך שגלגל מסתובב לו

בחלק הזה של הטיול תכננו שני אילוצים בלבד, זאת על מנת שתהיה לנו גמישות מקסימלית – האילוץ הראשון היה מן הסתם המקום והמועד לטיסה חזרה ארצה. ההחלטה היתה לטוס ארצה מאורוגוואי, משום ששם ניתן להחנות את בוניטה למשך שנה (התכנית ששלנו להמשך הטיול היא בברזיל סביב נובמבר דצמבר 2025) והאילוץ השני היה הפלגה במעבורת ה – 'navimag' ספינת משא שמפליגה מפוארטו נאטלס, העיר הסמוכה לטורס דה לה פיינה, 1800 קילומטר , במשך 4 ימים בארכיפלג המדהים של דרום מערב צ'ילה עד לעיירה פורטו מונט שבמחוז האגמים.

רצינו להגיע לפורטו מונט 10 ימים לפני הטיסה חזרה, על מנת שנוכל לעלות צפונה בניחותא עד אורוגואי, משם נטוס ארצה ב 10.3.2023.

למעברות הזו יש ביקוש גבוה מאוד ועל מנת לתפוס מקום לנו ולבוניטה היה צריך להזמין מקום זמן רב מראש. הזמנו מקום לנו ולבוניטה וגם לעדנה וירון עם הרכב שלהם ליום 24.2.25. אציין כי מדובר במעבורת אחת שעושה את המסלול הלוך חזור ואחת לשבוע היא יוצאת מפוארטו נטאלס.

כ-10 ימים לפני ההפלגה הודיעו לנו שההפלגה תתעכב ביום אחד בגלל מזג האוויר. עדנה וירון הזיזו את הטיסה שלהם חזרה ארצה ונתנו את הסכמתנו. ככל שהתקדם הזמן, קיבלנו הודעות על דחיות חוזרות ונשנות של תאריך היציאה. ההסבר היה שבגלל הרוחות העזות שנושבות בדרום פטגוניה, המעבורת לא יכולה לעגון ולהקשר לרציף, דבר שמחייב את דחיית היציאה בכל פעם מחדש.

יומיים לפני שהגענו לטורס דה לה פיינה, כבר נוצרה דחייה של שבוע ביציאה המתוכננת, ואנו כבר לא יכולנו להסכים לה, משום שלא היה נותר לנו מספיק זמן להגיע לאורגוואי במועד. אבל אנחנו (יעל) לא פראיירים…. ביקשנו להחליף את ההזמנה שלנו ליציאה של המעבורת בשבוע הקודם, שלמעשה עקב העיכובים יצאה במועד שבו מראש רצינו לצאת. באופן לא מפתיע (הדחיות החוזרות ונשנות גרמו להמון ביטולים) היה בה מקום, כך שלמעשה בסופו של דבר חזרנו לנקודת ההתחלה ויצאנו במועד שתכננו מראש, לא לפני שקיבלנו שידרוגים כאלו ואחרים. שוב, באדיבותה של יעל – דפקנו את הסיסטם… שנאמר והושר : " או או או הווו – איך שגלגל מסתובב לו…."

רוח רוח – למה לא תשכב לנוח

המשמעות הייתה לקצר ביום את הטיול בטורס דה לה פיינה. לרעי לא הייתה בעיה, משום שהדבר לא פגע בעלייה שלו ושלנו לטורס עצמם, כמו שניתן היה לראות בפרק הקודם. גם לנו, שהיינו תשושים, לא היה כוח פיזי לעוד מסלולים רגליים. הנוף שנשקף מבוניטה בנסיעה בפארק היה די והותר עבורנו.

למחרת הטראק לטורס יצאנו לפוארטו נטאלס בדרך מדהימה לאורך השמורה והגענו אחר הצהריים לנמל, שילמנו ועשינו את כל עבודת הניירת וחנינו בחצר הלוגיסטית בה חנו כל המשאיות והרכבים שהיו מתוכננים לעלות על המעבורת. ראינו את המעבורת עוגנת בלב המפרץ, ונאמר לנו שעקב הרוח לא נעלה עליה במועד המתוכנן ובקשו מאיתנו להתפלל שהרוח תרד, כדי שהיא תוכל להקשר לרציף, ואז, אולי, נוכל לצאת באיחור של 18 שעות. הנחנו את התפילין שרעי הביא איתו במיוחד לצורך זה וגם לצורך סיוע בהתנעה של בוניטה עם הספריי סילקון. (להזכיר לכולנו – אנו במצב שבוניטה לא מניעה בלי הספריי) ואכן, בלילה ירדה הרוח והספינה נקשרה לרציף. בבוקר התעוררנו לשאון המשאיות שמוציאות את הסחורה מהמעבורת בדרך ליעדן.

הליך הפריקה והטעינה של המעבורת הוא מלאכת מחשבת מרתקת. לוקח כ-8 שעות בהן משאיות מיוחדות פורקות את כל העגלות שחונות בתוך הספינה ולאחר מכן מעלות את העגלות שחנו לידנו, שיעדן הוא פורטו מונט. כשרואים את כמות הרכבים, המשאיות והסחורה שאמורה להיכנס לספינה, קשה להבין כיצד זה יקרה, אבל בסופו של דבר הפלא קורה וכולם נכנסים.

בוניטה התניעה כמו גדולה, נכנסנו למעבורת, קשרו אותה עם כבלים לרצפה, כדי למנוע תזוזות בזמן שהים גבוה ושחררו אותנו לסיפון הנוסעים. 

אחר שקיבלנו את החדר המשודרג, התכנסנו בחדר האוכל לשיחת פתיחה עם הקפטן. הקפטן הסביר לנו את המשמעות של הרוח ואת העובדה שעד שהיא לא תשכב לנוח המעבורת לא תצא.

החלטנו ללמד את 91 הנוסעים שעלו יחד איתנו את השיר "רוח רוח, למה לא תשכב לנוח", כאשר רעי פרט על הגיטרה של אחד הנוסעים ויעל לימדה את המילים והפזמון. ואכן לאחר כ-6 שעות מהרגע שעלינו על הספינה, ירדה הרוח, שחררנו חבלים ויצאנו לדרך. (לאחר מכן התברר לנו שאחד משלושת הטורסים בהם ביקרנו יומיים קודם נפל כששמע את השירה)

הים יפה הבוקר, הים הוא די שקט

למעט קטע של 10 שעות שבו המעבורת עוברת בים הפתוח, ההפלגה היא בפיורדים צרים מלאים באיים כך שאין גלים והספינה יציבה ונוחה. ההפלגה עוברת במעברי מים צרים שיש בהם זרמים רציניים ביותר בזמן הגאות והשפל. במעברים אלו המעבורת יכולה לעבור רק בזמני האמצע. כך נוצר מצב, שאם מגיעים למעבר צר ומחכים כמה שעות עד שהשפל או הגאות יסתיימו לזמן הזה קוראים slak.

חלק מהמעברים בין האיים מעט רחבים יותר מהספינה עצמה, דבר שמותיר לקפטן מרחב קטן מאוד לתמרון של הסירה והדרך בה הוא עושה זאת מדהימה.

ההרים סביבנו מוריקים מיערות גשם, פה ושם רואים מפל אדיר של מים שיורד מההרים ומהקרחונים. הפסגות מושלגות או עוטות קרחונים ובאופק מיד פעם מבצבץ הר געש מושלג והפסגות של הרי האנדים, בהן טיילנו קודם לכן, אבל מהצד השני…. פה ושם רואים זנב של ליוויתן או כלב ים וציפורים לרוב.

מאחר וקר בחוץ, כמעט ולא ניתן לשבת באויר הפתוח. לכן רוב הזמן יושבים בקפיטריה או בחדר האוכל – משחקים מדברים ומכירים את השכנים. איתנו במעברות שט ישראלי שחי 40 שנה בניו זילנד שהחליט לרדת את כל פטגוניה באופניים. היה מרתק לשמוע ממנו על המסע המדהים שלו ב-3 חודשים כשהמנוע שלו היה שרירי הרגליים…

נבחרת החלומות – הארכה, חילופים ומאני טיים 

מוקדש לקוראים הנאמנים שקראו את הפרק הקודם על נבחרת החלומות.

כזכור העלינו את בוניטה למעבורת, כשהיא לא מניעה בלי הספריי והתכנית הייתה לטפל בה במוסך מרסדס באזור פורטו מונט. מאחר והיו לנו 4 ימי הפלגה, תעננו לסגור את מקום הטיפול במהלך השייט. אלא שלאחר שעלינו על המעבורת, התברר לנו שאין וויפי על הסירה ואנו למעשה מנותקים. לפני היציאה מהנמל התקשרנו לשי, בתנו היקרה שנותרה בארץ, וביקשנו שתתאם לנו תור למוסך של מרצדס בקרבת פורטו מונט. לא ידענו באם כוכבה, הסטארלינק שלנו תתפקד בים.

שעה לפני שיצאנו קיבלתי ווטסאפ מאהרון, הבחור הצ'יליאני שאותו ואת ארבעת בניו פגשנו בטראק לטורס, עם תמונת הסלפי שצילם (אותה צירפנו לפוסט הקודם) ובליווי ברכת דרך צליחה והזמנה לביקור בסאנטייאגו.

החלטתי לא להתבייש ולבדוק אם יש לו קשרים אצל הזכין של מרצדס צ'ילה, שיוכלו לסייע לנו לפתור את התקלה של בוניטה ולדבר עם המוסך שיקבל אותנו. הוא כמובן אמר שיעזור בשמחה, ואז המעבורת יצאה והסתיימה הקליטה. בסירה אין וויפי ואנו לא מצליחים לחבר את צלחת הלווין שלנו עקב הרוחות החזקות שנשבו בחוץ והחשש שהיא תעוף לים.

אחרי יממה, כשנרגע מזג האויר הצלחנו להתחבר לרשת האינטרנט עם צלחת הלווין שלנו שגודלה כגודל דף 4A וכל שהיא צריכה זה חיבור לחשמל וקו ראיה לשמיים. יצרנו קשר עם שי, שהודיעה לנו שהיא תיאמה לנו תור במוסך באוסורנו, המרוחקת 100 קילומטר מפורטו מונט. במקביל אהרון הודיע שיש לו חבר יהודי בשם קלאודיו, שיש לו קשרים עם מנהל השירות הארצי של מרצדס בצ'ילה. אהרון עדכן שכבר דיבר עם המוסך והודיע להם לטפל בנו כמו שצריך. דיברנו עם קלאודיו, שאמר שהוא שמח לעזור לבני עמו ועדכן אותנו שמחכים לנו במוסך וידאגו לנו.

ככה שלקראת הפלייאוף של העונה הזו צרפנו לנבחרת שלנו גם את שי אשל, אהרון גולדבאום מסנטיאגו וחברו קלאודיו שמכיר את מנהל השירות הארצי במרצדס צ'ילה (שגם הוא יהודי). הבנו שהכוכבים מתחילים להסתדר, והיינו אופטימיים.

סיימנו את ההפלגה עם שקיעה מהסרטים, זנב של לוויתן, הרי געש מושלגים. 

ובבוקר, לאחר 72 שעות של הפלגה ו – 1,800 קלומטר, נקשרנו לרציף בפורטו מונט. מכיוון שחנינו ראשונים, תוך שעה כבר היינו מחוץ לנמל, בדרכינו לכיוון המוסך של מרצדס בעיר אוסרנו.

הגענו לשער המוסך. עוד לפני שהספקנו להגיד ג'ק רובינזון, עלה המחסום סדרן החנייה כיוון אותנו לחניית הv.i.p.  ושטיח אדום נפרס מתחת למדרגות של בוניטה. תזמורת המוסך ניגנה את "האוטו שלנו גדול וירוק" של נעמי שמר והבנו שמחכים לנו…. .

את פנינו קיבל פדרו, מנהל השירות של המוסך שפנה אלי במילים:

"HOLA DON AMIR"

הבנתי ששמעו עלי כאן…

תוך חצי שעה הסברתי לפדרו, בספרדית שוטפת את הבעיה והוא הבטיח לטפל בהכל, לא לפני שחתם לשבוע בנבחרת שלנו.

הבהרתי לפדרו שיש לנו עוד 10 ימים טיסה ארצה ויקח לנו 5 ימים להגיע לאורוגוואי, היה ברור לנו, ובעיקר לפדרו שתוך 5 ימים (כולל שבת וראשון בהם לא עובדים) עליהם לסיים את העבודה, מכיוון שהיה ברור לנו שהטיפול יקח כמה ימים, שכרנו רכב בעיר ויצאנו לכמה ימים באזור האגמים. ועל כך, בפרק הבא….