אחרי ארבע שנים…

שלום לכל החברים,

חלפו כמעט ארבע שנים אחרי שיצאנו למסע שלנו שבו הייתם שותפים סמויים ופעילים.

בקרוב בכוונתנו להפוך את הבלוג לספר שיהווה עבורנו מזכרת מאותו מסע, מזכרת שגם יהיה אפשר לגעת בה. 

לספר הוספנו דברים שנכתבו לאחרונה על ידי יעל שי ועבדכם הבודגני, ובהם אנו מנסים להביט על המסע מפרספקטיבה של 4 שנים.

לכל מי שעקב באדיקות אחרי הבלוג מגיע גם לקרוא טת הדברים באם הספר לא יגיע לידיו.

אני סבור שיהיה לכם מעניין.

כתבה יעל: 

לאחר כחודשיים וחצי של טיול, התקשר אמיר לווריק, האוסטרלי שמכר לנו את הקראוון, ואמר לו שאשתו (כלומר אני) אומרת שהקראוון נהדר. ווריק לא התבלבל והגיב בהתפעלות "אוהו.. איזה יופי, אתה עדיין מדבר עם אשתך?"

הסיפור הקטן הזה מבטא חלק לא מבוטל של משמעותו של הטיול – להיות אחד עם השני ולשרוד! שתי המילים "גיבוש משפחתי" מקבלות בטיול הזה המון ביטויים – נופים, חוויות, קשיים התמודדויות שונות ומשונות. שבעה חודשים, 24/7 אחד עם השני בתוך מרחב מחייה בגודל של חדר מקלחת ממוצע. בעיני אין זו חופשה ואולי גם אין זה טיול – זהו מסע.

במסע זכינו לראות נופים מגוונים – החל מיערות גשם ועצי ענק, המשך במדבר וקניוני נחלים ובהרי געש ותופעות טבע מוזרות וכלה בים – המון, המון ים. חווינו מגוון של חוויות – רפטינג, צלילות, טרקים, הפלגות ועוד. פגשנו מגוון מעניין של אנשים – אלו שגרים במקום ואחרים שמטיילים בו כמונו, אם זרים ואם מקומיים.

אך מעל לכל, המסע הזה שינה אותנו הן כמשפחה והן כיחידים. כמשפחה אני מרגישה שזכינו במשהו שקשה לי להגדירו במילים, כמו צוות של לוחמים בצבא, למדנו אחד אתה שני ללא כחל וסרק, פיתחנו הומור פנימי, התרגלנו לנסיעות ארוכות ולהתמודדויות יום יומיות. למדנו לטייל, אך יותר מכך, למדנו להכיר את עצמנו, לסמוך כל אחד על עצמו ועל בני משפחתו.

באשר לילדים, אני מרגישה שהמסע הזה "העיף אותם" – מבחינת יכולת התמודדות וביטחון עצמי. הם למדו, שבעזרת תושייה, רצון טוב, ביטחון עצמי ואופטימיות, ניתן להתמודד עם כל דבר. באופן כמעט יום יומי למדו להגיע למקום חדש, להכירו ולהסתדר בו, לתקשר עם האנשים, ללמוד את המקום ובאם צריך גם לפתור בעיות שנוצרו בדרך.

אני מרגישה שכל אחד מהם יצא עם הרבה חוויות, אך מעל להכל – בטוח בעצמו וביכולותיו לעשות כל מה שהוא רוצה וחולם. במובן הזה, אני מרגישה שמה שנתן להם המסע, עוד לפני הלימודים ולפני הצבא, לא יסולא בפז.

ארבע שנים אח"כ והמסע הזה, נמצא אתנו ביום יום ברגעים קטנים, בזיכרונות שצפים, בדברים שלמדנו אחד מהשני ומחברים למסע. הוא חלק מה- DNA של כל אחד מאתנו כיחידים וכמשפחה.

עשר שנים חלמנו את חלום המסע, המסע אליו יצאנו, הבלוג שנכתב בו, והספר שיצא בעקבותיו, מזכירים לנו – שניתן להפוך חלום למציאות.

יעל

 כתבה שי:

איך מסכמים 7 חודשים שבהם ביליתי, רבתי, ראיתי עולם, התבגרתי, למדתי, השתנתי והבנתי.

אני יכולה להגיד בגאווה שהיום, 4 שנים לאחר שיצאנו למסע, אני מבינה את ההשפעות המדהימות שלו על המשפחה שלי, ועליי כבן אדם מתבגר היום.

בראש ובראשונה, בתור בן אדם המסע הזה לימד אותי דברים חשובים להמשך חיי לדוגמה:

• לא להגיד שמשהו לא אפשרי, אם יש בעיה, היא ניתנת לפתרון בכל דרך אפשרית.
• לפעמים הדרך הכי הארוכה והקשה מביאה אותך למקומות הכי יפים וטובים – בכל דבר בחיים.
• לפעמים מהדברים הקטנים ומהסתפקות במועט יוצאים הדברים הכי טובים והכי משמעותיים )קראוון קטן, ארוחות קטנות, פארקים קטנים(.
• הרבה פעמים שואלים אותי על הבית ספר ואיך השלמתי את כל הדברים שפספסתי. בלי להסס אני עונה מיד שלא פספסתי כלום, רק הרווחת,י ולמדתי פי כמה וכמה ממה ש״פספסתי״ בבית הספר.

במבט לאחור, בתור משפחה, אני יכולה להעיד שעברנו יחד מסע שמעטות המשפחות שעוברות דבר דומה. ונהיינו מאוחדים, תומכים, דואגים.

למדתי שכשאנחנו רוצים ומאוחדים הכל אפשרי, אין דבר כשאנחנו ביחד אנחנו לא יכולים לעשות.

ועוד דבר – להכל מתרגלים, לקרוואן כזה או אחר, לאוטו כזה אחר או לתנאי שטח קשים ומוזרים. מכל דבר מוציאים את הטוב ביותר ובדרך הטובה ביותר.

לא הייתי בוחרת אנשים אחרים לעבור איתם את המסע הזה, חוץ מהמשפחה שלי.

שי

כתב אמיר:

עברו כמעט ארבע שנים מאז יצאנו למסע משפחתי ארוך ומאתגר. התבוננות על המסע הזה  מפרספקטיבה של זמן מעלה שאלות שהתשובות להן לא ברורות ומובנות מאליו…

אמנם חזרנו במהרה למסלול החיים הרגיל – עבודה, משפחה, בית ספר. נראה כאילו הכל חזר לקדמותו – התעסקות בחיי היום יום על כל המשתמע מכך.

אולם בעצם הכל לא בדיוק כפי שהיה. כולנו – כל אחד בנפרד, וכולנו כמשפחה גרעינית, עברנו חוויה מיוחדת במינה.

אנסה לסכם את התובנות שיש לי מהמסע הזה.

מותר ומומלץ לחלום חלומות אפילו שהם נראים מלכתחילה כבלתי אפשריים. נחישות, אמונה בעצמך ו”בצדקת הדרך”, תכנון נכון ויסודי וסדרי עדיפויות יכולים להביא להגשמתם.

לקיחת פסק זמן ממרוץ החיים הסטנדרטי, משנה ומחדדת את המבט שלך על החיים כפי שהכרת אותם עד היום. סדרי עדיפויות משתנים, ישנה הבנה והפנמה על מה שחשוב ומה שפחות חשוב בחיים.

אין מה לחשוש ממסע משפחתי שמכניס את המשפחה המצומצמת לסוג של סיר לחץ. זו הזדמנות בלתי חוזרת של המשפחה להיות עם עצמה ללא רעשי רקע של חברים, בית ספר, עבודה וכד’.

יציאה למסע משפחתי ארוך נותן לנו כהורים הזדמנות להיות עם ילדינו ועבורם 24 שעות ביממה. בכל רגע אתה לומד על בן הזוג שלך ועל הילדים שלך והם לומדים עליך. הילדים רואים כיצד הוריהם מסתדרים – רבים, משלימים, משתפים פעולה, עוזרים זה לזה וכל זאת לאורך כל היום ולתקופה ארוכה.

אני לא יכול להצביע ולומר מה בדיוק השתנה בנו, אני רק יכול לומר שהשתנינו. אנחנו לא שונים משום משפחה, הילדים לא הפכו לטלית שכולה תכלת ובטח שגם לא אנחנו. מטרידות ומעסיקות אותנו אותן בעיות ושאלות כמו של כל משפחה מקרב חברינו.

אבל, אנחנו משפחה שבטוחה בעצמה, משפחה שיודעת שתוכל לצאת חזקה ומחוזקת מכל קושי, ואנחנו לא מפחדים מאתגרים. אנחנו לא מפחדים לריב כי אנחנו יודעים להשלים, אנחנו יודעים לא חוששים מתנאים קשים כי למדנו להפיק הרבה ממעט.

יש לנו “סוד” משותף בדמותה של חוויה פרטית ומיוחדת שעברנו רק אנחנו – יחד – חוויה שחרוטה עמוק בכל אחד מאתנו בנפרד ובכולנו יחד כמשפחה.

על הדרך ראינו עולם – ראינו מקומות מדהימים ביופיים, חיינו בטבע והטבע נתן לנו מטובו. נחשפנו לתרבות אחרת, לשפה אחרת, התמודדנו עם קשיים פיזיים  – חום, קור, גשם, תושים, גירודים בעיות ותקלות טכניות שלעיתים נראו חסרות סיכוי לפתרון.

אפשרנו לילדינו לקחת אחריות, לצבור כל אחד בהתאם ליכולתו ביטחון עצמי ואמונה ביכולת שלו להסתדר במקום זר. למדנו להסתפק במועט – למדנו על בשרינו שאפשר לחיות ואפילו להתגעגע ל”קופסא” בשטח של 12 מ”ר עם מיטות מתקפלות.

מהמרחק הרב בו היינו והזמן הארוך של המסע התעצמה ההבנה שלנו לכח והחשיבות שיש לקשר שלנו עם חברינו ועם בני משפחתנו הקרובים. היה לנו כיף להרגיש את הגעגועים אליהם וכמובן את המפגש עמם בתום הטיול.

התעצמה אהבתנו לארץ בה נולדנו. הבנו כי מדינת ישראל היא המקום היחידי שבו אנחנו באמת מרגישים בבית.

והכי חשוב – הבנו את שידענו קודם – שאין דבר טוב יותר מחלה טריה של יום שישי בבוקר עם חמאה מלוחה וקוטג’.

אפשר לומר שבעצם חזרנו לאותו מקום אבל קצת יותר מאוהבים, בהכל – בעצמנו, בחברים, במשפחה במדינה והכי חשוב – בקוטג’.

אמיר