אנדרייטד

"תגיד" אני שואלת את הוגו, "כמה תיירים מאירופה יש פה בשנה?" הוא אומר שאפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שהוא הדריך תיירים זרים, כלומר, לא ארגנטינאים. והוא מדריך כבר 4 שנים. שוב אנחנו מסתכלים אחד על השני. "איך זה יכול להיות, שכזה מקום מטורף, לא מפורסם בשום צורה ואף אחד לא מתייחס אליו?". הוגו מושך בכתפיו, בסימן של "לא יודע". כמובן שזו גם פעם ראשונה שהוא פוגש ישראלים….

אז נחזור רגע להתחלה :

יצאנו כאמור מהמעיינות החמים. לפנינו כמה שעות נסיעה ליעד שלנו : העיירה אל פיניון, שנמצאת על "רותה וינטה איטרס" כלומר, כביש 43.

מתחילים את היום בסידורים. טיול כמו שלנו, מצריך זמן לסידורים – כגון קניות, תדלוק וכו. הסידורים לא פשוטים. מדובר בעיירות קטנות ובדרך כלל גם אם יש סופר מרקט, הוא לא כולל הכל, בטח לא איכותי. ואז עושים קניה בסופר, אח"כ בירקן ואז במאפיה. כולם בדרך כלל די קרובים אחד לשני. כל הקניות והסידורים מבוצעים כמובן בספרדית

ספרדית?

באזור הזה הכל מתנהל בספרדית, כולל כל שירותי התיירות.- מלונות, מסעדות, סיורים וכו'. כאמור, גם אין כמעט תיירים זרים, אז גם התיירים דוברי ספרדית. מכיוון שבהרבה מקומות גם אין קליטה (ואז גם התרגום של גוגל לא רלוונטי) – חייבים ספרדית !. אני ואמיר למדנו ספרדית, לפני מעל 25 שנה, לפני הטיול שלנו בדרום אמריקה. גם אז היא הייתה מאוד מוגבלת ("און פוקיטו"). מאז, בגדול, לא השתמשנו בה. די מהר, מכורח הנסיבות, אנחנו נזכרים בה ואף מקבלים מחמאות על רמתה. (כמובן, מבקשים כל הזמן "דיספסיו פור פבור" – כלומר "לאט בבקשה").  שי – למדה ספרדית מהטלנובלה "כמעט מלאכים", כשהייתה נערה מתבגרת, כלומר, יודעת את המילים "קוראסון" ו"אמור" וכמעט לא מדברת וקשה לה לעשות סידורים לבד.

אז יוצאים לכיוון העיירה פניון. בספר לונלי פלנט של ארגנטינה, אין אפילו שתי מלים על האזור הזה. בכלל לא קיים. אמיר בחקירותיו לקראת הטיול, ראה שיש פה כמה מקומות יפים, וחשב שכדאי להגיע ולראות מה מדובר. מה שכן, יום לפני היציאה, הלכנו ללשכת התיירות באחת העיירות. הגברת בלשכה נתנה לנו מפה מצויירת והסבר קצר בספרדית, מה יש לראות באזור. למזלנו, תוך כדי ההסבר הקצר, נכנסו שני תיירים ארגנטינאים. מסתבר, שלא רק שהם כרגע סיימו טיול של יומיים באזור שאליו אנחנו נוסעים, אלא הם גם דוברי אנגלית!. הם הסבירו לנו איך הדברים עובדים (צריך לקחת מדריך עם רכב 4*4, כי אין עבירות לרכב רגיל). ובנוסף הראו לנו תמונות מהטיולים שהם עשו. רק אז התחלנו להבין לאן פנינו. החלטנו שחייבים להקדיש לאזור לפחות יומיים.

הנסיעה לפיניון היא עליה, בחלקה הראשון מתונה ובחלקה השני לא מתונה. אתגר רציני לבוניטה. נסיעה איטית. היופי מסביב מטורף. הרים ועמקים. ההרים צבועים במגוון צבעים של כחול, אדום, ירוק, סגול, שחור, לבן. הכל מתובל בעצים ירוקים , שיחים צהובים וכמובן שמיים כחולים. ולכל הטוב הזה נוספים בשלב מסויים של הדרך גם הרים מושלגים. כפי שיסתבר אח"כ, החלק של המושלגים הוא ממש לא מובן מאליו, אלא נוצר באירוע שלג ממש לפני שבוע ולאור החום, כנראה לא יישאר יותר ממספר ימים.

מגיעים לעיירה לקראת שתיים בצהריים. מייד הולכים ללשכת תיירות המקומית (כמו שהבנתם, דוברי ספרדית בלבד).  הדרכים המובילות לאתרים היפים באזור, הם ממש לא עבור בוניטה. לאחר כחצי שעה (וכ – 150 דולר אמריקאי), מארגנים לנו את פידל  – המדריך הראשון שלנו, המצוייד בטויוטה חדשה ומסתבר שגם ברישיון הדרכת תיירים. כמובן שפידל אינו מצויד במילה אחת באנגלית. ולכן התנאי שלנו למדריכים הופך להיות מ "דובר אנגלית" ל "הבלה אספניול דיספסיו" כלומר – שידבר איתנו ספרדית אבל לאט). פידל עושה את זה מצויין. הוא מסביר שיש באזור 220 הרי געש. אחד הגדולים שבהם התפרץ עם חומר לבן, דמוי טוף, וצבע חלק נכבד מהאזור, באופן מפתיע – בלבן! אחרים התפרצו בצבעי אדום, שחור אפור וכחול סגול. מה שיוצר נוף יפה בצורה לא אמיתית. נוספים לכל הטוב הזה – מיני חיות מוזרים כגון למה וכמויות של ביקוניות (שהן סוג של לאמה קטנה שנעמי הסבירה לנו שהיא אינה מבוייתת וחיה בגובה של מעל מטר 3,500). אם כל זה לא מספיק, הטיול מגיע לכמה אטרקציות ספציפיות  – למשל מקום שבו הרוח והמים חרצו בסלע ויצרו צורות מוזרות של סלע לבן, שביניהן חול געשי שחור. מגיעים גם להר געש, שהתפרץ לפני 86 אלף שנה וגם ללגונה יפיפייה. בלגונה נמצאים בעונה זו (האביב בארגטינה), להקות של פלמינגו גדולים, מסוג שאופייני רק לאזור זה ונקרא בהתאם "פלמינגו אלפינו". התמונות מדברות בעד עצמן

כל האזור נמצא בגבהים מטורפים, פיניון בגובה של כ 3,500 מטר. הרי הגעש והתצפיות בטיול בגובה של עד 4,750 מטר. כמובן שאנחנו סובלים ממחלת גבהים  – שמתבטאת בכאבי ראש, סחרחורת, וחולשה. פידל מכיר לנו סוכריות קוקה בטעם כרמל. אפילו די טעים, ומסתבר שדי עוזר. הבעיה – יש לו רק שתיים כאלו. אני נשאת בלי סוכריה ועם כאב ראש (אבל לא נורא).

חוזרים ומתאמים את הטיול של מחר. מסתבר שפידל לא יכול מחר, אז הוא תיאם לנו קרוב משפחה שלו בשם הוגו. מתמקמים בכיכר העירונית – בעיירה אין קמפינג ועל פי המידע ברשת, זה המקום המתאים לחנית לילה. לאחר ארוחת ערב (די מחורבנת) במסעדה היחידה הפתוחה בעיר, והחלפת כסף (הסברים בהמשך) , הולכים לישון.

למחרת בבוקר, לאחר הכנת סנדוויצים , קפה קר (הצלה נגד כאב ראש) וכמובן מים ובגדים לטיול, יוצאים עם הוגו. הטיול הפעם נוסע גם הוא בדרכי עפר משובשות (אנחנו לא מפסיקים לבחון אם בוניטה הייתה עוברת אותן (התשובה היא חד משמעית – לא!). נוסעים ללגונות נוספות, שגם בהן יש פלמינגו – הפעם משני סוגים אחרים. היום בהיר , שמיים כחולים, אבל קר מאוד. בטיפשותי לא לקחתי מעיל. גם פה הפסגות מושלגות והן משתקפות בלגונה, ובכל מקור מים אחר. מסתבר שסביב האגם יש בתקופת האביב עשרים אלף פלמינגו. עכשיו יש יחסית מעט – "רק" 12,000….. היופי מדהים. מסתובבים מסביב לאגם. אמיר בטירוף של תמונות  – מצלם פלמינגו עפים, נוחתים, משתקפים באגם.

חלקו השני של הטיול נוסע להר געש הכי גדול באזור. להר יש לוע בקוטר 45 קילומטר, אחד הגדולים בעולם. אנחנו נוסעים עם הטויוטה של הוגו בתוך הלוע הענק הזה –  שיש בו הרים,  צבעים, ולגונות נוספות עם פלמינגו (כמה אפשר?).  עוצרים בנקודה נמוכה, שבה זורם נחל של מים חומציים, שיוצאים מהאדמה בחום של 85% מעלות. אסור לגעת, אבל אני מנצלת את הצילומים לחמם קצת את הידיים באדים היוצאים מהנחל.  כאב הראש הולך ומתגבר, ההליכה איטית וגם הקפה שהוכן מראש לא מסייע. להוגו אין סוכריות קוקה. הוא נותן לנו איזה צמח לנשום. ריח די דוחה ועוזר כמו כוסות רוח למת.  חוזרים. כל הדרך לא מפסיקים לשאול את עצמינו , איך אף אחד לא יודע על האזור הזה, ובקושי יש פה תיירים ? (וגם הם כולם ארגנטינאים).

מסיימים את הטיול בשתיים וחצי בצהריים. אני מגיעה במצב קטטוני לחלוטין לקראוון. אין מצב שאני יכולה לנהוג. מחליטים לנסוע בכל זאת, כדי להתקרב ליעד הבא. נוסעים (באדיבות אמיר ושי) עוד כשלוש שעות, עד לעיר הרצינית הבאה. לאחר מקלחות וארוחת ערב (פסטה בולונז – באדיבות אמיר), נטרקים. מחר קצת מנוחה…