אני ראיתי יופי

אחרי נסיעה ארוכה ומתישה מהעיירה פריטו מורנו (לא הקרחון) שתוארה על ידי יעל, הגענו לעיירה אל צ'לטן.

העיירה הקטנה והקוסמופוליטית הזו היא בסיס ליציאה לטיולים למוצ'ילרים וחובבי טראקים מכל העולם. אל צ'אלטן שוכנת למרגלות הר הפיץ רוי – עמוד גרניט אדיר מיימדים שהתרומם בצורה ורטיקלית בלב הרי האנדים. סביבו שדה הקרח השני בגודלו בעולם (אחרי אנטרטיקה ולפני אלסקה).
הגענו לאחר השקיעה כ-20  קילומטר מהעיירה וישנו על גדת נהר, בתקווה שבבוקר נוכל לראות את הזריחה צובעת באור אדום את הפיץ רוי וההרים סביבו. כיוונו שעון לחצי שעה לפני הזריחה ועלינו לנקודת תצפית.

המראה שהתגלה לעינינו בשעת הזריחה, לפניה בלתי ניתן לתיאור במילים ולכן נתן לקנון שלי לדבר….

כאמור, העיירה אל צ'לטן היא מרכז יציאה למסלולי טיולים באזור – קשים יותר וקשים עוד יותר. לא משנה באיזה מסלול תבחר, תהיה לך עליה. מכל מקום ההליכה היא בנופים שהעין לא יכולה לשבוע מהם. אנחנו בחרנו שלושה מסלולים, אחד בכל יום.

ביום הראשון עשינו 'חימום' טיילנו לגבעה 'קטנה' מדרום לעיירה, חנכנו את ערכת הקפה עם הקומקום שקיבלנו מניר ואסנת סלע:

היום השני היה גולת הכותרת,  עלייה רצינית לרמה של כ 400 מטר מעל העיירה ומשם עוד עליה של 650 מטר ללאגו דה לה טרס ששוכן ממש מתחת לפיץ' רוי עצמו. יעל ואני עשינו רק את החלק הראשון , שגם הוא היה לא קל. רעי, עדנה וירון עלו עד למעלה (מדובר בעליה תלולה ביותר לאורך שני קילומטר).

הנופים עוצרי נשימה – במובן הפשוט של המילה.

ביום האחרון עלינו לאגם קרחוני בצבע טורקיז, בו יעל ואני ביקרנו לפני 25 שנה. מהאגם הזה, שמרוחק כ- 35 קלומטר מהעיירה נשקף הר הפיץ' רוי מצידו השני. גם הפעם עדיף לתת למצלמה לעשות את מה שהיא (וזה שעומד מאחוריה) לדבר:

למחרת נסעו לקרחון המתנפץ המפורסם בעולם – הפריטו מורנו. קרחון ענק, כמאה קלומטר אורך ורוחב של כ10 קילומטר, מהגדולים בעולם, כמעט כל מי שמבקר בארגנטינה, מבקר גם בו. הקרחון גובל באגם, ונופלים ממנו חלקים ענקיים לאגם ברעש אדיר. כמובן שבזמן הביקור שלנו שום דבר לא התנפץ למים, אבל התמונות מרהיבות ביופיים

ישנו בעיירה קלאפטה ולמחרת יצאנו לכיוון אושואיה.

אחר הצהריים עברנו את הגבול לצ'ילה ומצאנו מקום לינה על חוף האוקיאנוס האטלנטי, בדיוק במקום בו מתחילים מיצרי מגלן, מיצרים שמפרידים בין ארץ האש לבין יבשת אמריקה. הרגשנו שאנחנו ממש בסוף העולם, לבד על חוף הים, רוחות חזקות וקור מקפיא עצמות, אבל קרובים למעבורת שתיקח את כולנו לארץ האש, לאושואיה – היישוב הדרומי ביותר בעולם…

תוכניות לחוד ומציאות לחוד. על כך בפעם הבאה.