אפילוג

אפילוג

אנחנו עוד לא שבוע בבית אבל כבר הספקנו לראות את המשפחה וחלק מהחברים, לבקר במשרד, לראות משחק בבלומפילד (1:1 נגד קריית שמונה) לעבוד בבוסדן ברמת הגולן, ללכת לבית ספר, לשיעור בלט לאכול ארוחת שבת אצל סבתא אילת.

השעון הפנימי מתקשה מסרב להתרגל בקלות ללוח אור השמש והירח כאן והלילות קשים.

קשה לתאר את השמחה וההתרגשות מהנחיתה כאן בארץ ומהמפגש עם המשפחה והחברים. כמו תמיד המרחק במקרה שלנו המרחק הפיזי, מאפשר לך להבין המון דברים על מה שלא רואים ביום יום ממרחק קרוב. במקרה שלנו התחושה של המושג בית, בכל המובנים התחדדה מאוד.

קשה לסכם תקופה כזו ארוכה בכמה מילים בעיקר משום שעבר מעט מאוד זמן מאז שאנו כאן והתחושות והמסקנות מתבהרות ומתחדדות לאט וגם משום שככל הנראה יש המון דברים קטנים וגדולים שאפשר לסכם.

אולם אי אפשר לפטור בלא כלום. החלטתי ללכת לאחד הבלוגים הראשונים שכתבתי, עוד לפני שיצאנו לטיול ולהביא אותו כאן, לבלוג קראו "חששות וציפיות" ולנסות לבחון אותו בפרספקטיבה של "בדיעבד" ולראות איך נראים הדברים , לאחר שסימנו את הטיול.

זה מה שכתבתי כחודש לפני הטיול:

"היום יום ראשון 7/7/13. המשמעות היא שעוד שלושה שבועות אני טס ועוד חודש אנו נפגשים בפרת'. החלום הופך להיות מוחשי מרגע לרגע. אם עד לפני חודש נשענתי עם הגב לקיר וניסיתי לדחוף את הזמן קדימה עם הרגליים (כלשונו של פוזה), אז היום אני מנסה למשוך אותו לאחור. פתאום יש עוד המון דברים לעשות (כאלו שלא קשורים למסע) בעיקר בעבודה, ולא ברור איך מספיקים הכל.

ההבנה שאנו הולכים להכניס את המשפחה המצומצמת לקרוון אחד וג'יפ אחד לתקופה כה ארוכה מציפה כל פעם מחדש חששות רבים ומצד שני תקוות וציפיות.

החששות מובנים – רעי ושי רבים ללא הרף (זו כנראה לא בעיה רק שלנו) ונשאלת השאלה האם הם יוכלו להתגבר על התחרות המטופשת הזו לתשומת לב. הם אמורים להתנתק לתקופה ארוכה מהחברים במושב, כאשר אין מפלט ללכת לחבר או חברה. אין להם ברירה אלא להפוך לחברים אמיתיים שתלויים זה בזה. מן הסתם הדבר נכון גם ליעל ולי, הרי זה לא סוד שכולנו מוצאים בחיי היום יום מפלט במקומות אחרים. אין ספק שהצפיפות והאינטנסיביות של היחד תהווה קושי, במיוחד בתחילת הדרך עד שנתרגל ונלמד לחיות איתה בשלום.

אם נביט על עצמנו במראה נגלה שאנו מבלים שעה או שעתיים ביום בחיק המשפחה, בהן אנו באמת, אבל באמת, קשובים לצרכים של הילדים ובן הזוג. כולנו מכירים את התחושה שמגיעים ב6 או 7 הביתה (במקרה הטוב), לוקחים חצי שעה של מנוחה, כשהילדים בכלל אצל החברים, והופס, ארוחת ערב מקלחות ולישון. למחרת בדיוק אותו סיפור. זה לא סוד שמספר שעות האיכות שאנו משקיעים ביקרים לנו מכל נמוך ממספר שעות האיכות שאנו מבלים עם חברנו לעבודה. אולי זה אבסורד אבל זו האמת.

המסע אליו אנו יוצאים אמור לאפשר לנו לברוח מהמירוץ שמכתיבים לנו החיים המודרניים. לאפשר לנו לתת ולקבל אחד מהשני – להיות עם הילדים באמת, בלי הסחה של עבודה, טלפון טלויזה וכדומה, והרבה ולאורך זמן. לתת להם הזדמנות להביט עלינו ולנו עליהם, לאפשר לנו להעניק להם יותר מעצמנו, לחנך, להסביר, ללמד, באופן צמוד, אחד על אחד, עם הרבה סבלנות (שגם אותה צריך לפתח….) כשלא בוער לרוץ קדימה ולהספיק לראות, זמן, כמו שאמור יודק'ה, יש לנו בשפע.

התקווה הגדולה היא לחזור משפחה מגובשת וחזקה, בוטחת בעצמה וביכולתה לשתף פעולה בדברים הקטנים והגדולים, להתגבר על מכשולים, לדעת לוותר, להתעקש, לסלוח, לעזור אחד לשני כשקשה, לתת בטחון לילדים שאפשר לצאת מכל חור, לחנך אותם לאחריות ועצמאות ועוד כל כך הרבה דברים שחלמנו עליהם לפני שנהיינו הורים. אני באמת מאמין ש"לראות עולם" זה אמצעי ולא מטרה.

לא נותר אלא לאחל לעצמנו הצלחה …"

אני חייב לומר שהתרגשתי לקרוא את הדברים הללו כי הם ממש פגעו בדברים רבים, אלו שלא קשורים במסלול הטיול ובמה שראינו.

יש דברים שאני יכול לומר בוודאות שהתממשו ויש דברים שאפשר יהיה לדבר עליהם ולדעת רק בפרספקטיבה של זמן.

אני יכול לומר ששי ורעי הפכו לחברים טובים (זה לא אומר שהם לא רבים עכשיו). החוויות המשותפות שלהם והצורך שלהם אחד בשני במהלך הטיול חיברו אותם וקשרו אותם בקשר חזק מאוד.

באופן מפתיע את השעות הרבות של הנסיעה למדנו לעבור בהנאה רבה. חלק גדולת מהנסיעות הארוכות היו למעשה שיעורים על החיים (לא רק חשבון ספרות או הנדסה) – שיחות ארוכות על כלכלה, סחר וטכניקות של מו"מ, גיאוגרפיה, גיאולוגיה, ביולוגיה, דמוקרטיה, אינפלציה, ציונות, מוסיקה טכניקות ירי של טנקים, בליסטיקה, מכונאות רכב, ועוד ועוד ועוד …

הכל בא מתוך שאלות (בעיקר של רעי) וניסיון (שלא תמיד צלח) להשיב על השאלות ולהרחיב. רעי עדיין בשלב "התמים" של חייו ועדיין לא רואה את הדברים שמאחורי מה שרואים ולכן השאלות שהוא שאל, היו כאלו שחייבו לדבר על הדברים ממש מהבסיס.

קשה לדעת מה הילדים יזכרו מהשיחות הללו אבל מספיק ש-10% יחרט בהם בדרך כזו או אחרת, דיינו. אין לי ספק שהשיעורים שהיו לנו בנסיעות הארוכות המשותפות שלנו משמעותיים הרבה יותר ממה שילדים בגיל של רעי ושי לומדים היום בבית הספר עם עוד 30 ילדים בכיתה עם מורה ממוצע.

אני חושב שזכינו שיהיה לנו כל כך הרבה זמן להיות עם הילדים שלנו ולשוחח איתם על דברים שבחיים הרגילים אין לך סיכוי למצוא את הזמן אליהם.

מי שעקב אחרי הבלוג יודע שלא פעם ולא פעמים נתקענו בנסיבות כאלו ואחרות, וגם זוכר שמכל "התקיעות" הללו נחלצנו בכבוד. אני מקווה שאותן תקלות שמן הסתם הם חלק בלתי נפרד מטיול כל כך ארוך, והעובדה שאת כולן פתרנו בדרך כזו או אחרת, יגבשו אצל שי ורעי ביטחון עצמי וידיעה שמכל בעייה אפשר לצאת בשכל וברוגע.

אני מקווה שהניסיון שצברנו יאפשר לכל אחד מאיתנו ולנו כמשפחה להתייחס בפרופורציה לכל תקלה קטנה או "פנצ'ר" בהמשך החיים. אני יכול לומר היום ממרחק של זמן שאני שמח על אותן "תקלות טכניות" שאפשרו לנו להתמודד עם קשיים ולהראות לילדים שהכל "פתיר" וגם שלעיתים אותן תקלות היוו הזדמנות לחוות עוד דברים בצורה שונה ובסופו של דבר השביחו את הטיול וזימנו לנו חוויות אחרות ונוספות.

בכל מה שקשור לטיפוח תחושת אחריות אצל הילדים, עשינו רבות. קשה היום לומר מה יצא מזה ובוודאי לא לראות את זה מיידית. במהלך הטיול, עם הזמן, שי ורעי עשו הרבה דברים והשתתפו במטלות שהיו לנו כמו סידור וניקיון הקרוון והרכב, שטיפת כלים, כיוונים, "סטאפ" של הקרוון וכדומה. כמובן שתמיד אפשר לצפות ליותר.. איך מה שקרה להם בטיול ישליך גם על המשך חייהם נוכל לדעת, אולי, רק בעתיד.

החוויות שעברנו יחד כמשפחה במהלך התקופה הזו היה עבורנו סוג של כור היתוך שחיבר וחיזק את הקשרים בינינו והשיב אותנו לארץ אחרים, למרות שאין לי מושג או יכולת להסביר איך ובמה.

דבר נוסף שאותו אפשר לציין הוא החוזק של הרגשת הבית ואהבה הגדולה שלנו לחברים ולמשפחה וגם למדינת ישראל. למרות היופי המדהים אליו נחשפנו במהלך הטיול אין לנו שום היסוס באשר לרצון שלנו לחיות כאן בישראל ליד המשפחה והחברים הטובים. התחושה הזו שאולי ידועה לך כשאתה חי כאן בארץ, מתעצמת מאוד מהמרחקים.

דבר אחרון שהטיול שלנו הבהיר לנו והוא אולי השיעור החשוב ביותר עבורנו,  ועל הדרך אולי גם לסובבים אותנו, הוא שמותר וכדאי לחלום ולפנטז, ושאפשר, אם משנים סדרי עדיפויות, להגשים חלומות ופנטזיות מטורפות.

עד כאן (בינתיים).

נ.ב.

אנו מודים מאוד לכל החברים שטרחו להגיב ולהתייחס לדברים שכתבנו, התגובות של החברים לדברים שכתבנו עודדו אותנו במהלך הטיול להמשיך ולכתוב את יומן הטיול שלנו, וכמובן אפשרו לנו סוג של שמירה על קשר עם החברים והמשפחה.