האדון כמעט והגברת כבר

כאן יעל כותבת אליכם.

כשקוראים בלוגים של טיולים, רואים בדרך כלל את כל התמונות המדהימות של המקומות היפים, הארוחות המפתות ושאר חוויות שעושות רושם שכל הזמן כיף. אבל טיול הוא לא רק תענוגות, הוא גם הרבה פיספוסים, מקומות סגורים או מלאים, הגעה למקום מדהים שלא רואים אותו בגלל האובך או העננים וכו'. בעיקר כשמטיילים בפטגוניה, שבה שיא הקיץ הוא כמו החורף הישראלי ואף קר וגשום ממנו.

אז דווקא לאחר הפוסט הקודם שמלא בתמונות של שמש וזוהר, החלטתי להקדיש פוסט לכישלונות המפוארים יותר או פחות. במשפחה אנחנו מדרגים את הכישלונות לכישלון חרוץ (כישלון שהגיע לאחר מאמץ רב שלא צלח) וכשלון עצלן (כשלון במשהו שכלל לא התאמצנו בשבילו).

בשלב כלשהו של הטיול, נראה היה שאנחנו לא מחמיצים שום הזדמנות לפספס משהו. שורת הכישלונות החלה בדרך ל"קרטון התלוי" קרחון שאליו היינו אמורים ללכת ביום של גשם זלעפות. מעבר לגשם, התברר שדווקא ביום זה אזור הקרחון סגור למטיילים בשל שיפוצים או שיפורים של הדרך. אודה ולא אבוש שלא הורדתי דמעה על הפסד של הליכה בגשם שוטף אל הקרחון, החלטנו לנסוע לעיירה הסמוכה פויפוי ולהתענג על רביצה במעיינות חמים ביתרת הערב. אלא שהתארכות הנסיעה (בוניטה וכובדה…) הביאה אותנו בשעה ערב מאוחרת יחסית. ההתלבטות אם ללכת קודם לקמפינג ואז למעיינות או הפוך, נקטעה באחת, כי התברר שכלל אין מקום באותו ערב למעיינות החמים. למחרת היינו אמורים לנסוע בגשם שוטף לעיירה הבאה. החלטנו לשנות קצת את התכנון ולתפוס בבוקר את המעיינות שנפתחו רק בעשר בבוקר. אלא שכשהגענו למקום, התברר שגם בבוקר הם כבר התמלאו. נאלצנו לנסוע בלא רחצה – ללא ספק כשלון מאוד חרוץ.

פספוס שלישי – אגם ג'נרל חררה. חלק גדול מיופיה של הדרך שבה נסענו (קרטרה אוסטרל) הוא האגם הענק – לאגו גנראל חררה, שהדרך עוברת לאורכו. מדובר באגם השני בגודלו בדרום אמריקה. מימיו מגיעים מהנהרות והקרחונים שמסביב ועל כן הם בצבע כחול ירוק מטורף וכל הטוב הזה מלא באיים קטנים והשתקפויות של הרים מושלגים. אלא שכל זה מותנה בשמיים בהירים, לפחות חלקית. כשמעונן וגשם האגם נראה אפור ודהוי. לנו היתה הצלחה לנסוע במשך שלושה ימים תמימים כמעט, ללא פיסת שמש וכך זכינו בפניו העגמומיים של האגם וכל מה שנשאר הוא זכרון רחוק, מלפני 25 שנה, של מראה צבע הטורקיז המדהים של האגם.

נפרדנו מהקרטרה אוסטראל ופנינו לכיוון הגבול עם ארגנטינה. תמיד, לקראת מעברי גבול יש להכין את המסמכים ולעיתים גם את הציוד. במעברים מארגנטינה לצילה, ידוע שיש בדיקה קפדנית של אוכל וכל הפירות והבשר נזרקים לפח. כך איבדנו בפעם שעברה את שקית העלים לתה שהבאנו מישראל לפה והיו כמובן מוצר שלא ניתן להשיבו. אלא שהפעם אנחנו בדרך ההפוכה – מצילה לארגנטינה. מכיוון שבצילה יש פירות וירקות איכותיים ובארגנטינה הרבה פחות, החלטנו לעצור בסופר המקומי ולהצטייד בפירות וירקות. באמת נמצאה סחורה מצויינת ונרכש סל פירות וירקות מפנק . הגענו שמחים וטובי לב אל מעבר הגבול הנמצא כעשר דקות מהעיירה ושם גילינו שהמשטרה המקומית החליטה ליישם את מנהג צ'ילה ולאסור על מעבר פירות וירקות (לראשונה במספר רב של פעמים שנכנסנו למדינה). עדנה וירון שהחזיקו קצת פירות ברכב, עברו בלי בעיה ועלינו התלבשו. למרות כל מחאותינו, זרקו לנו את כל הפירות והירקות שרק נרכשו, כאשר עדנה וירון שכבר עברו נקרעים מצחוק כשבידם אשכול ענבים שעבר בלי שום בעיה את הגבול. לאחר מעל שעה שבה הקלידו אחד אחד את כל סוגי ומיני האוכל שלקחו לנו, שוחררנו לעבר העיירה הסמוכה. נרשם כשלון מאוד חרוץ וכמה ארנטינאים שכלל לא מבינים את כמות הקללות שזכו להם.. (הם ואמותיהם…)

יום לאחר מכן תכננו יום נסיעה שבמהלכו היינו אמורים לעצור בשני מקומות – אתר שיש בו חולות צבעוניים ואתר נוסף שהאדם הקדמון השאיר בו ציורי קיר של ידיים. הבוקר התחיל ברוחות חזקות. כשאומרים פה רוחות חזקות, הכוונה לקוחות של 60 ואף 100 קמ"ש.  רוחות שלא מאפשרות לפתוח את הדלת (או לסגור). הנהיגה ברוח כזו מצריכה ריכוז, כי הרכב מחשב לעוף. כל משאית או רכב מסיבי שעוברים בצד השני, עוצרים לרגע את הרוח ואז כשהם עוברים, יש מכת רוח שמכה ברכב. לאחר כשעה הגענו לאתר החולות הצבעוניים והתברר שכדי לראות אותו צריך יום שלם של נסיעה בשטח. ממש לא מתאים היום. שאלנו על אתר ציורי הידיים ונאמר לנו שהוא נסגר ב 12 היום בגלל הרוחות. נסענו מהר ללא עצירה. כשהגענו התברר שהוא כבר סגור. הסתפקנו בקפה בבית קפה חמוד בצומת והמשכנו. עוד כשלון די חרוץ.

היום נמשך בנסיעה, שהופסקה רקר כדי לצפות בדרבי התל אביבי בכדורסל. כבר חצי שעה לפני המשחק, התחלנו לחפש מקום עצירה ראוי לבוניטה. לאחר שמצאנו, חיברנו את "כוכבה"  (הכינוי למכשיר הסטרלינק, שהוא היחיד המאפשר קליטה במקומות אלו  – ומסייע מאוד גם לכתיבת הבלוג הזה). מי שמכיר קצת את התחום, יודע שבשביל האוהדים השרופים, הדרבי הוא מעל הכל. וזו גם הזדמנות שלנו לקחת תואר השנה  – בעיקר כשאחד השחקנים הכי טובים של מכבי (שהם כמובן גנבו מהפועל), לא משחק בגין פציעה. לאחר משחק שלם שבו הפועל הובילו והיו יותר טובים, מכבי הצליחו לנצח בהפרש של שתי נקודות. אכזבה אדירה שהמשיכה לבאס כל הנסיעה הארוכה שעוד היתה לפנינו באותו היום. (וראו סעיף הקללות לשוטרי הגבול * אין סוף…).

ואכזבה אחרונה. אנחנו מאוד רוצים לראות פומה. בפעם שעברה שהיינו פה אני ואמיר, "כמעט ראינו פומה". באזור אל צ'לטן, הרכב שלפנינו נעמד פתאום והתברר שפומה חצתה את הכביש לפניהם. האירוע זכה להגדרה "המקום בו כמעט ראינו פומה" והפעם אנחנו מאוד רוצים לזכות לתיקון. כל פעם שאנחנו רואים שלט של "זהירות פומה" אנחנו נדרכים וסורקים את האזור, אבל גם פה נרשמו רק אכזבות. מה שכן, הצלחנו לראות באחת הנסיעות פומה מתה בצד הכביש (ותודה לראייה הפנומנאלית של רעי). נציין, שגם במותה, הפומה  היא חיה מאד מאוד מרשימה.המתמידים בקריאת הבלוג, וודאי לא שכחו את "קווין" הקנגרו הראשון שראינו באוסטרליה שהיה דרוס על הכביש. קראנו לפומה המתה "צבייה" ואנחנו ממשיכים לקוות שחברותיה יתגלו לפנינו במצב טוב מזה. היא בטח אחותו של קווין…

סיימנו את היום בסמוך לאל צ'לטן, כאשר כל החלק האחרון של הנסיעה, מזדקרים לפנינו עמודי הגרניט המרשימים של "הפיץ רוי" וסביבתו. חנינו ללילה על שפת הנהר, עם תצפית לפיץ רוי. גם לחסרי מזל, מגיע קצת טוב מידי פעם….