האיגואסו ופרידה מבוניטה

עולם מקביל במרחק נגיעה – ריו דה ז'ינארו

פונים מהרחוב הראשי ועולים 20 מטר בכביש צר, חולפים על פניהם של שני שוטרים, חמושים מכף רגל ועד ראש. פונים ימינה מהכביש לסמטה צרה, רוחבה פחות ממטר, מימין ומשמאל דלתות קטנות ומרפסות בגודל של שני מטר מרובע. הולכים בסמטה. אחרי שתי דקות נעמד מולנו נער בן 15, בידו אקדח גלוק מנצנץ, אמיתי. מאחוריו נער נוסף, מחזיק קלאצ'ניקוב, מחסנית בהכנס. הלב בתחתונים.

מאחוריהם יושב בחור צעיר ולפניו שולחן עץ ענק מלא בתאים קטנים ובהן מאות מנות של סמים, מכל הסוגים ובכל הצבעים, באריזות קטנות. שקיות או קפסולות מפלסטיק  – קוקאין, הרואין, אקסטה, אמדי וכמובן גראס. הכל – מכל הבא ליד. מאחורי הבחור תלוי תפריט גדול , מודפס, שהוכן בבית דפוס, כמו במסעדה. בתפריט רשום מה מוכרים ומה המחיר. אחרי דקה מגיע לקוח נותן שטר של 10 חארס ומקבל קופסה קטנה מפלסטיק עם אבקה לבנה. אחריו עוד אחד, ועוד אחד. אח"כ עוברת את הדוכן בחורה בת 17 עם תינוק על הידיים ובידה שקית מהסופר, היא לא מתעכבת וממשיכה לביתה, כאילו כלום.

אנחנו לא נושמים, מחסירים פעימה.

5 דקות קודם לכן:

יורדים מהמונית בשכונת קופה-קבאנה, 100 מטר מהחוף המפורסם. מדובר באחת השכונות היוקרתיות והתיירותיות ביותר בריו שנחשבת "בטוחה". פוגשים את פרננדו, בחור בן 63, שחור למהדרין, שיער אפרו קצר. על צווארו 10 שרשראות זהב ענקיות, הקדמית עם מגן דויד גדול. על ידו השמאלית שעון זהב בגודל של בית.

אני שואל אותו, בעברית, אם אפשר לשלם לו בכרטיס אשראי, הוא עונה לי, בקולו הצרוד: "מה נראה לך, אני עובד רק בשחור…"

אמרתי לו שאין לי מזומן ואשלם לו רק אחרי הביקור בפאבלה. פרננדו אמר שאין בעיה, אני נראה לו אמין. מתחילים ללכת והוא מראה לנו בחור בחולצה ירוקה שהולך אחרינו ומציג אותו כשומר הראש שלו. הוא אמר שהוא ישמור עלינו בשעתיים הקרובות ואין לנו מה לדאוג.

פרננדו
פרננדו היה רקדן בלהקת קוקולוקו, להקת רקדנים ברזילאית שפעלה שנים בישראל בשנות ה-80 עם רקדניות מולטיות חתיכות שלבושות ביקיני ונוצות, כמו בקרנבל.  אח"כ היה זמר בלהקת מנדרין – להקת חתונות ובר מצוות שעבדה ישראל ושרה שירים מזרחיים. הוא מכיר כמעט כל אולם חתונות בישראל, אפילו זוכר היטב את אולמי וגני פאר בעפולה. הוא מראה לנו תמונה שלו ושל פנינה רוזנבלום ואומר שהוא שר לה בחתונה השניה והשלישית…

אחרי 13 שנה שהיה בישראל גורש לברזיל והתגלגל למאפיה של ריו ששולטת בפאבלות. לאט לאט עלה בסולם הדרגות והיום, לדבריו, הוא אחד ממנהלי המאפיה בפאבלה שגובלת בשכונת קופה קבאנה. פרננדו עושה סיורים בפאבלה הזו רק לישראלים שמגיעים לריו והוא עושה לנו סיור פרטי בפאבלה שבה הוא חצי מלך. הוא מרשה לצלם, אבל כמובן לא את האתרים המפלילים או את האנשים החמושים.

הפאבלות

הפאבלות הן שכונות העוני של ריו ושל ברזיל כולה. רק בריו יש 900 פאבלות. חיים בהם כ 40 אחוז מתושבי ריו, כלומר כ-4 מיליון איש !

הפאבלות הן עולם ומלואו שמתנהל במקביל לעולם בו מתנהלת העיר ריו דה ז'ניירו המוכרת והידועה. יש בהן חשמל ומים וביוב ואינטרנט. תושבי הפאבלות כמובן לא משלמים ארנונה ולא על צריכת המים והחשמל שלהם, את העלות של זה סופגים האזרחים ההגונים.

כיוון שהשכונות לא חוקיות, התשתיות עלובות, הבתים בנויים זה על זה, אין היתרי בניה, אין בטיחות. הרחובות הן למעשה סמטאות ומדרכות ברוחב של מטר עד שני מטר. חוטי חשמל/טלפון/כבלים עוברים חשופים מעל הסמטאות ללא כל סדר.

רוב הפאבלות בנויות על צלע ההרים שסובבים את ריו כך שאתה כל הזמן עולה או יורד במדרגות אין סופיות. בתוך סבך המדרכות והמדרגות יש את כל מה שצריך אדם שחי בעיר – חנויות מכולת, ספר, לק-ג'ל, מסעדות, בארים, חנויות טלפונים וחשמל וכל מה שצריך כדי לחיות.

וכמובן – בכל פינה דוכן מסודר ומתוקתק למכירת סמים. הדוכנים נמצאים בחוץ, לא בתוך חדר או דירה או מקום מסתור. ככה, בצד אחת המדרכות , מתחת לגגון, התושבים עוברים לצידם כאילו מדובר בחנות שמוכרים בה בננות ואננס. מברכים את ה"מוכר" בברכת "בום דייה" כאילו הוא הירקן מלמטה.

העירייה של הפאבלה

אנו מטפסים עם פרננדו בסמטאות הפאבלה. הוא מכניס אותנו למשרדו של ראש העיר, שמקבל את משכורתו מהמדינה ולטענתו נבחר באופן דמוקרטי. ראש העיר יושב במשרדו (שני חדרים של אופן ספייס) מזיע עם מאוור קטן לבוש גופיה ומשחק בטלפון שלו, זה בערך כל מה שהוא עושה.

לידו, באותו חדר, הדואר – תיבות פתוחות לפי האותיות. כיוון שאין כתובות לתושבים בפאבלה, כל הדואר מגיע למשרדו וממיינים אותו לפי האות של שם המשפחה. מי שרוצה דואר מוזמן לחפש ולפשפש ולקחת את המכתב שקיבל שמונח (במקרה הטוב) בתא הנכון…

העיריה משלמת משכורות לעובדי ניקיון שמנקים את מדרגות והסמטאות הצרות של הפאבלה. והמדרכות הפלא ופלא נקיות. הזבל שנאסף על ידי עובדי הניקיון נזרק ללא כל בושה לערמת זבל ענקית על הכביש שנמצא, מן הסתם בלב הפאבלה, אבל הוא באחריות העירה של ריו. מכאן זו כבר אחריות של העיריה לנקות. מבחינתו של עובד הניקיון ושל ראש העיר, הוא ניקה את הפאבלה, והזבל נערם ונערם…

נגזרת של כללי המוסר

המאפיה שולטת בפאבלה, היא הדין והיא הדיין. למדינה ולמשטרה אין שום השפעה על הנעשה בה. השוטרים לא נכנסים לפאבלה, הם מקבלים שוחד בצורה מסודרת על בסיס קבוע. בלב הפאבלה יש תחנת משטרה שכמובן לא עושה דבר.

הכל מתנהל על מי מנוחות. כמעט, כמו שנספר בהמשך.

המאפיה אוכפת את חוקי וכללי המוסר (שלה) על התושבים של הפאבלה. בזכותה נחסך מהם תשלום על השירותים שהמדינה נותנת להן (מים, חשמל, ביוב, ארנונה וכדומה) והם נשמעים להוראותיה.

אם יש סכסוך בין התושבים, מכות, אלימות במשפחה, גנבות, סכסוכים עסקיים, הוא נפתר על ידי המאפיה שאוכפת את חוקי המוסר כפי שהיא רואה אותם לנכון. לשיטתו של פרננדו הכללים די דומים לשלנו רק טיפה פחות…. אסור לגנוב (בתוך הפאבלה) לפגוע בנשים בילדים, לאנוס ולמכור סמים לקטינים. אם עברת על החוקים שלהם הם גם השופטים וגם מוציאים לפועל את העונש לפי מה שנראה להם לנכון…

פרננדו לא חסך מאיתנו סיפורים על העונשים שהם נותנים למי שעובר על הכללים. לשומרי הראש יש הרבה זמן פנוי להמציא עונשים יצירתיים שילמדו את התושבים הסוררים לקח.

מגובה הפסגה

אנחנו מטפסים עם פרננדו לפסגת הפאבלה, השיפוע חזק וזה לא פשוט… חלק מהעליה עם רכבת כמו ה"כרמלית" שהעיריה בנתה בפאבלה. הרכבת הזו חוסכת למי שגר לידה טיפוס סיזיפי במדרגות. על הקירות מלא ציורי קיר צבעוניים – גראפיטי, מדהימים ביופים. ניגוד מדהים למה שמתחולל כאן.

בפסגה יש, איך לא? מגרש כדורגל מגודר. אם הכדור יעוף אין שום סיכוי למצוא אותו…

בפסגה יש לפרננדו נכס נדלן שהוא מתכוון לשפץ ולהפוך לסוויטה. אנו עולים למרפסת ויושבים לנוח. חייבים הפסקה להסדיר נשימה מכל העליות. פרננדו מספר לנו את סיפור חייו המדהים שבמשך כ 40 שנה קשור בסיפור של ישראל והעם היהודי. לפרננדו 10 ילדים מ-10 נשים שונות (9 בנות ובן) , 6 נכדים ושני נינים, והוא בן 63 !! הגוף שלו מחורר מכדורים שחטף במהלך חייו. הוא מראה לנו. הוא מספר לנו, שהסיבה שהוא מקיים סיורים היא חלק מאיזו עסקה שהיה צריך להשלים עם המשטרה כשנעצר מתישהו והוא היה צריך להוכיח לאורך זמן שהפסיק להיות חלק מהמאפיה והוא עובד "כמו שצריך" (אבל בשחור).

מהמרפסת נשקף נוף מדהים. המרפסת צופה להר הסוכר (שמוסתר בענן לצערינו) ולחוף של קופה קבאנה.

מהמרפסת של פרננדו רואים בבירור את שני העולמות שמתנהלים להם במקביל בריו – במרחק נגיעה…

אנו מתחילים להתגלגל למטה ליציאה מהפאבלה. חולפים בסמטאות, עוברים את קירות הגרפיטי ויורדים ברכבל. חוצים את הכביש, והופ אנחנו בשכונת קופה קבאנה. אני הולך להוציא מזומן, נותן לפרננדו 560 חארס ואנו נפרדים. מסדירים נשימה, לא מאמינים שזה קרה באמת.

פרננדו מספיק לבקש משי שתרשום עליו המלצות באתר האינטרנט "גרינגו" של המוצי'לרים, השיווק, מה לעשות, נעשה בעולם המקביל לעולם שבו הוא חי, והוא, הוא בסך הכל רוצה להשלים הכנסה, יש לו 10 ילדים לפרנס….

24 שעות אחרי – יום אחרי הסיור עזבנו את ריו. בצהריים אני קורא בוואלה שבריו מתנהלים קרבות עזים בשתי פאבלות (לא זו שביקרנו בה יום קודם) בקרבות אלו נהרגו 120מאפיונרים וכמה שוטרים. לפרננדו התבטלו הסיורים שהיו מתוכננים באותו יום….

הביקור בפאבלה היה ללא ספק אחד מהשיאים של הטיול שלנו בברזיל.

סלבדור

לפני שנחתנו בריו עוד הספקנו לבקר בסלבדור שם החזרנו את הרכב. סלבדור היא בירת באהיה והסמבה, היא המקום הראשון בו התיישבו הפורטוגזים שגילו את ברזיל, והייתה המקום אליו הביאו את העבדים מאפריקה. היינו בסלבדור שלושה 3 ימים, בשניים מהם השתוללה בעיר סופה טרופית ולא ניתן היה לצאת מהדירה. בכל זאת הנה טעימה ממה שראינו בסלבדור:

חוץ מהביקור בפאבלה של ריו עשינו בעיר את מה שעושה כל תייר.

היינו בחופים היפים של ריו:

החופים בברזיל ובריו בפרט מפוצצים ברוכלים שמוכרים מכל הבא ליד, כל מה שאתה רוצה וגם מה שאתה לא רוצה. בנימוס מציעים לך את מרכולתם וכמובן שהם מקבלים אשראי…(באמת).
להלן חלק ממרכולתם של הרוכלים בחוף איפנמה המוכר:

טיפסנו על הר הסוכר ועוד…

עזבנו את ריו ואנחנו בדרך לסאו פאולו. משם נטוס ארצה.

להתראות ממש בקרוב