טאונסוויל ושונית המחסום

אנחנו נמצאים בקיינס, המצוייה כ-350 ק"מ מצפון לטאונסוויל, אליה הגענו במסע שלנו לחוף. קיינס היא בירת הצלילות של שונית המחסום הגדולה – זוהי השונית הגדולה בעולם, אורכה 2000 קלומטר, וניתן לראות אותה מהחלל. מדובר בריכוז של שלושת אלפים שוניות קטנות שמרוחקות בין 50 ל-200 ק"מ מחופי אוסטרליה הצפון מזרחיים. היום שבנו מסאפרי צלילה בשונית. בפוסט הזה נספר על שעבר עלינו מאז הגענו לטאונסוויל ועד היום.

בטאונסווניל בילינו יומיים וחצי. בהם נחנו וקצת עבדנו. את עיקר העבודה עשיתי אני כאשר הסתובבתי עם קרל בין כמה רופאים למכוניות. הראשון היה רדיאטורולוג, שהחליט (ובצדק) להשתיל לקרל רדיאטור חדש. מתברר שהרדיאטור של קרל לא הוחלף מאז לידתו, דבר נדיר יחסית. קרל כיום בגיל מצוות ומגיע לו רדיאטור חדש. ההשלה ארכה כחצי יום. צריך להבין, תהליך הכנסת רכב למוסך דומה ביותר לתהליך שאנו עוברים בהגיענו לרופא. יש להתקשר מראש למשרד, ואז קובעים לך תור. אם אתה בר מזל יקבעו לך תור תוך מספר ימים. ואז עליך להגיע ביום ובשעה שנקבעה, למלא ניירת וכדומה, ורק אז יטפלו בך. אני הייתי בר מזל שיכולתי להחליף את הרדיאטור באותו יום בו התקשרתי.

למחרת הובא קרל לבית החולים המיוחד לטויוטות שמצוי בעיר. החלטתי להביא את הבחור לרופאים הכי טובים בעיר, שמומחים לטיוטה, יהא המחיר אשר יהא (והוא היה כמובן). מאחר ונסענו 10,000 ק"מ מאז הטיפול האחרון בברום, חלקן הנכבד בדרכי עפר קופצניות, החלטתי לעשות טיפול כללי ובדיקה מקיפה כדי לוודא שהכל תקין, זאת בנוסף לתיקון המזגן. בבדיקה התברר (כך נאמר לי לפחות) שכל המערכות (למעט המזגן) תקינות פחות או יותר. היה צורך להחליף חלק נוסף שממנו הייתה דליפה חמורה של גז. ככה יצא שהנזק בכיס מכל הטיפולים של קרל הגיע לכמעט 2000 $. בשלב זה ההוצאה יוצאת מתקציב הבצ"מ שלנו…

בזמן שקרל טייל בין הרופאים אנו הסתובבנו קצת בעיר, שיש בה טיילת נפלאה לחוף הים, גבעה נחמדה עם תצפית על העיר, ומרכזי קניות גדולים.

אחרי יומיים חזר אלינו קרל, התחברנו לקרוון והתחלנו לעלות לכיוון קיינס. בדרך עצרנו בקמפסייט חביב וטיילנו באזור. עם העלייה צפונה לאורך הים מתחיל האזור שממערב לחוף להיות הררי כאשר ההרים מכוסים ביערות גשם ירוקים, המישורים למטה מלאים בשדות של קני סוכר. לצד הכבישים מסילות רכבת זעירות עליהם מובילים החקלאים את קני הסוכר, ומדי פעם רואים ארובה של מפעל לעיבוד קני הסוכר, ממנה מיתמר קיטור ועשן לבן.

ביום הראשון עלינו לעיירה קטנה בשם פלומה (200 תושבים) שנמצאת בהרים שמעל האוקיאנוס, אליה מוביל כביש צר ומפותל, העיירה שוכנת בלב יער גשם גבוה מעל הים. ביום השני עלינו שוב להרים וצפינו במפל שנופל מגובה של  302 מטר מהנקודה העליונה ביותר שלו ועד לבריכה בתחתינו. זהו המפל הגבוה מסוגו באוסטרליה כולה. התצפית על  המקום מרהיבה. כאשר אתה מביט על המים הנופלים אתה רואה את סילוני המים מאיצים עד שהמהירות שלהם הופכת לקבועה וזאת עקב ההתנגדות של האוויר. (אני כמובן יכולתי להפגין ידיעות בפיזיקה, לתת הסברים מקיפים ולרשום נוסחאות של הנפילה החפשית ותאוצה, תודה לנתנאל ולמשה רלו) .

כמובן שבדרך לא פסחנו על בריכות בהם ניתן להתרחץ, כאלה שפשוט נמצאות בצד הכביש שעולה להרים.

אחר

הצהריים הגענו לקיינס, התארגנו באתר קמפינג.

למחרת השארנו את הילדים באתר ויצאנו (יעל ואני) לעיר על מנת לנסות לתכנן את הימים הקרובים, ובעיקר להזמין לנו ספארי צלילה בשונית המחסום. לאחר כשעתיים מצאנו חברה שמוציא  טיולי צלילות לשונית, שנותרו לה מקומות ליום המחרת. קצת מיקוח ומו"מ והשגנו מחיר טוב יחסית. חזרנו לילדים ויצאנו שוב לעיר.

בקיינס לא ניתן לרחוץ בים (כי יש תנינים ואין חוף נורמלי עם חול) ולכן בנו לגונה מלאכותית של מי ים בשטח של כארבעה דונם, הלגונה צמודה לים אבל גבוהה ממנו בכמה מטרים בלבד. הבריכה פתוחה לכל התושבים, מסביבה מדשאות והיא מלאה בבני ובעיקר בבנות העיר ותיירים שבאים להתרחץ ולהשתזף. מכיוון שהיה יום שבת אז המקום היה הומה באנשים, ומלא בדוכנים למיניהם.

בילינו במקום כשעתיים והגענו למשרדי החברה עמה יצאנו לספארי למדוד חליפות צלילה ומאזנים. סיימנו את התהליך המייגע וחזרנו לקרוון. התארגנויות אחרונות, שנת לילה טובה ובבוקר בשעה 5:45 בבוקר, אוסף אותנו רכב החברה לספינה ומשם הפלגה של שלוש שעות לשונית, מרחק של כמעט 70 ק"מ מהחוף.

הצלילה בשונית המחסום היא אחת החוויות עליהן חלמנו בישראל. הסיפורים על המקום הזה עוררו  בי את מיצי הצלילה, החבויים בי מזה שנים. שורות אלו נכתבות בעיצומו של היום השני, לאחר 5 צלילות ואני יכול לתת כמה רשמים ראשונים, שהם נכונים לרגע זה משום שלא ידוע מה צופן לנו העתיד.

לצערי, ההשוואה לצלילות הרבות שלנו בסיני היא בלתי נמנעת:

מסקנה ראשונה – הריפים של סיני יפים יותר מאלו שצללנו בהם, בכמה דרגות, נקודה.

מסקנה שנייה – בשונית המחסום יש הרבה דגים גדולים, וכמובן יש הרבה כרישים (לא כאלו שבני אדם טעימים להם). כמעט בכל צלילה רואים כמה כרישים עוד לוקוסים מסוגים שונים המכונים גרופרים או דגי קוד.

מסקנה שלישית – למרות שהצוות שלנו חביב מאוד, הצוותים על הספינות בסיני הרבה יותר חביבים, השירות יותר טוב, וגם האוכל.

לא למותר לציין שאנו חייבים תודה ענקית לחברנו היקר אסי כרסנטי, מדריך הצלילה האולטמטיבי. – בזכותו אני כל כך אוהב לצלול, יעל צוללת למרות הלחץ באוזניים, והעיקר – שי ורעי צוללים כמו דגים, ונהנים מכל רגע מתחת למים, מחפשים דגים, לא מפחדים ואוהבים את הספורט הזה. לצולל וותיק כמוני, שמכונה בין עדת חברי הצוללים "כריש לוויתן". כמובן שלא בגלל היופי אלא בגלל הגודל והמקצוע…, אין חוויה מענגת יותר מלצלול עם הילדים שלך (משהו אמר סקי?).  שי צוללת כאילו נולדה מתחת למים, תוך שניות היא בעומק 12 מטר, מחכה לכולנו. רעי משתפר מצלילה לצלילה, הפחד מהצלילה שהיה לפני כחודש וחצי חלף עבר לו והוא מתגבר על בעיות הלחץ באזניים בעצמו. ויעל, כבר ממזמן התגברה על בעייות האזניים, ושולטת בחומר (כמעט…).

קצת על הספארי והספינה – בספינה יש עוד 30 צוללים, מכל העולם –  שוודיה, אוסטריה, ארה"ב, הולנד, ישראל, גרמניה, אוסטרליה ועוד. חלקם במהלך קורסים כאלו ואחרים, חלקם משנרקלים והיתר צוללים כמונו. כמובן ששי ורעי הם הילדים היחידים על הספינה. רעי, שלאט לאט, תוך שימוש בקסם הטבעי שלו, הופך להיות חביב הצוות (וחביב השף במיוחד, אותו הוא מכנה שפי שאף הצטרף אלינו לשלוש צלילות)

אותו שף אפה לנו עוגת שוקולוד ובייקון שלמרות הניגודים הייתה מעולה:

אגב, אנשי הצוות הוותיקים כאן עוד לא ראו צוללן מוסמך צעיר וקטן כמו רעי. אולי משום שאוסטרליה, כמו בישראל, אסור לילדים מתחת גיל 12 לעשות רישיון צלילה. כמובן שיש יחס הפוך בין הגודל של רעי לרעש ולבלאגן שהוא מייצר…

כעקרון, ספארי צלילה הוא סוג של עבודה, צוללים, אוכלים, נחים, צוללים שוב, וחוזר חלילה. 3 צלילות ביום, ואחת בלילה.

לפני כל צלילה יש תדריך של רב המדריכים, ניק.

ולאחר מכן מתארגנים על הציוד וקופצים למים. לכל הצלילות קופצים מהספינה, לאחר שהיא עגנה, אין צלילות מהזודייק, אין צלילות של זרמים כי בכל הצלילות חייבים לחזור לספינה, והזודייק הקטנה שרתומה לסירה לא אוספת את הצוללנים. בסוף כל צלילה רושמים אותך, רושמים עומק וזמן תחתית ולפני תנועה מוודאים על ידי שימוש במספרי ברזל שכולם נוכחים (הם טוענים שלפני כמה שנים שכחו צוללים במים, שהפכו למזון לכרישי השונית):

עכשיו שי מבקשת לומר כמה דברים, מעביר אתכם לשי ,

היי , אני רק רוצה להגיד שאל תתייחסו להשוואות של אבא אשר משווה את סיני לשונית המדוברת, סיני זה סיני ושונית המחסום זוהי שונית המחסום, שני דברים שונים לגמריי.
לדעתי בסיני היה מאוד יפה ( אפילו שקצת קשה לי לזכור ), וגם פה מאוד מאוד יפה.
תגידו לאבא שלא צריך להשוות, כי שניהם יפים, וכל אחד מהריפים שונה מהשני וכל אחד מהם יפה בצורה שונה.
נ.ב –
אבא, לא יודעת מה אתה חושב ( לא כ"כ אכפת לי ), בעיניי מאוד יפה פה, וגם אתה נהנה מאוד אז ואל תהיה נודניק ( תודה )

עכשיו אחרי יומיים (שלושה..) כשאנו לקראת הצלילה האחרונה, אפשר לומר ששי, כהרגלה, צודקת. לא נכון ולא הוגן להשוות את הריפים כאן לריפים של סיני. זה משהוא אחר, שונה ויפה מאוד מאוד. היו לנו כמה צלילות מקסימות, מלא דגים ואלמוגים, צבים, נפוליונים,  דגי "נמו", כרישי שונית, ברקודות ענק, לוקוסים אדומים וענקיים, חתולי ים, צדפות בנות 100 שנה בגודל של יותר ממטר, אבו נפחות בכל צבעי הקשת, ועוד ועוד. היו לנו צלילות ארוכות בצמוד לצב ים, גם ביום וגם בלילה, צלילות עם דגי הנפוליון הענקיים והיפיפיהם, ועוד חוויות ונופים תת מימיהם מדהימים. מזג האוויר נפלא, הים שקט, 30 מעלות צלזיוס ביום ו20 בלילה. טמפרטורת המים 26 מעלות. פשוט מושלם.

הספארי הזה היה חוויה נהדרת, במיוחד לשי ורעי, שזו הפעם הראשונה שלהם שהם צוללים בכזו אינטנסיביות – הם מתקינים בעצמם את הציוד ומפרקים אותו בסוף הצלילה, עושים את הבדיקות הדרושות, מתלבשים לבד על החליפות, חגורת משקולות וכו'. בתוך המים הם סקרניים במיוחד ובדרך כלל הם אלו שמוצאים את הדגים והחיות המעניינות.

הנה עוד כמה תמונות:

עיקר התמונות שלנו מתחת למים צולמו במצלמת גו-פרו, שהיא מעין מצלמת וידאו קטנה אטומה למים. שי, שהיא היועצת שלנו לענייני מחשבים ומדיה, טוענת שניתן לחלץ מהסרטונים הרבים שצילמנו גם תמונות ואני מקווה שבאחד הפוסטים הקרובים היא תועיל בטובה לבצע עבודה זו כך שנוכל לשתף אתכם בחוויות שהיו לנו מתחת למים.

בימים הקרובים נשים פעמינו לג'ונגלים שמצפון לקיינס, המטרה – כיבוש דרך לא סלולה המכונה בלומפילד טראק. מי שמכיר אותנו מבין שלא יכולנו לדלג על היעד הזה, יהא יופיו אשר יהא !!

ודי לחכימא ברמיזא.

נקווה שזמן שאנו נבלה בבלומפילד טרק, יועילו השדים האדומים שלא להתבזות מול בבוני ההר בטדי.