יצאנו, סיפור רב פעלים

כזכור, השארנו את בוניטה בקמפינג באורגוואי שהוא גם מוסך סמוך למונטווידאו באורוגאווי. לפי שנפרדנו מבוניטה, לפני חצי שנה,  סיכמנו עם הבעלים, שלושה אחים גרמניים, (שכנראה לא ממש אוהבים את העם היושב בציון) שיתקנו את כל הדרוש תיקון ברכב (מזגן, תאורת דש בורד , מגירה שנפלה וכו').

אז סיכמנו… במשך חצי שנה ניסינו לגרום לזה לקרות – ביקשנו, תזכרנו, תיעדפנו (מה דחוף), ביקשנו, תזכרנו, התחננו, ובסוף התייאשנו ושיחררנו….

ביום שישי, 12.9.25 טסנו –בחזרה למונטבידאו להמשך המסע, כולל כל הפעלים הנילווים – ארזנו, העמסנו, נסענו, חנינו, פרקנו, צ'יק צ'קנו, שתינו, אכלנו, עשינו בורדינג, המראנו, ישנו, קראנו, התמתחנו, השתעממנו, נחתנו. ירדנו (מהמטוס), נכנסנו (למדריד), אכלנו, השתעממנו, שוב בורדינג, המראנו, אכלנו, ישנו ושוב ישנו, התייאשנו (עברה בקושי חצי טיסה), קראנו, ראינו (סרט), עבדנו (בעיקר אני), קישקשנו והכרנו (את השכנה למושב), עקבנו (איפה אנחנו), נישנשנו, שתינו, התייאשנו, נחתנו.

נכנסנו (לאורוגאווי) , חיכינו (למזוודה), עלינו (על מונית) , נדפקנו (במחיר), הגענו – לקמפסייט, התרגשנו (להפגש עם בוניטה),

מרוב חוסר ציפיות, אפילו לא התאכזבנו (אולי קצת). הגענו למקום ולא תוקן דבר וחצי דבר. בקושי נתנו מים לקקטוסים, שהיו על סף גסיסה.

העמסנו, התארגנו, התקלחנו, סגרנו (חשבון) ויצאנו (לדרך).

ויהי ערב ויהי בוקר – יום ראשון.