כבר חוזרים

הזמן, כהרגלו, לא עוצר מלכת..

עברו עלינו כמעט שלושה חדשים מאז שבנו ארצה, חזרנו אל השיר המטורף של הארץ שלנו, הספקנו לשחרר את רעי מהצבא אחרי שלוש שנים קשוחות (לו ולנו) בשריון כולל עזה, גבול הלבנון (וכמעט סוריה), גייסנו את שי לאוניברסיטת תל אביב ונהנינו  מבית גדול ורחב ידיים (ביחס לבוניטה).

התוכנית שלנו היא לשוב לברילוצ'ה, לחבור לבוניטה (שגם אליה אנו ממש מתגעגעים) ולרדת דרומה בקאראטרה אוסטרל (בצ'ילה) עד לאושואיה בארץ האש (שוב ארגנטינה), שהיא הישוב הדרומי ביותר בעולם.

מאושואיה נתחיל במסע הגדול שלנו צפונה (הפעם עד אורגוואי), בכביש ה- pan American highway, שבסופו, בעוד 6-7 שנים, נגיע למפרץ פרדו באלסקה.

בחלק גדול מהמקומות שבהם נבקר בסיבוב הזה, יעל ואני היינו בטיול שלנו אחרי החתונה (cinco lunas de miel – חמשת ירחי הדבש) בשנת 1999 (כמוצ'ילרים בני 30). יהיה מעניין לשוב לשם אחרי כל כך הרבה זמן. בתמונה הראשית – יעל ואני בקרחון פאריטו מורנו בשנת 1999.

הפעם יצטרף אלינו רעי, שיחגוג איתנו את שחרורו מצה"ל וגם חברינו הטובים עדנה וירון שיף ששוכרים רכב בברילוצ'ה, כך שאת החלק הזה נעשה בשני רכבים.

כרגיל, אני אצא חלוץ (למרות שאני בכלל שוער) יחד עם רעי.

רעי ואני נצא להרי הדולומיטים באיטליה. הכוונה שלנו לעשות טרקים מיוחדים בשלג ששיאם יהיה טראק של כ – 50 קילומטר בשלג, בו נקיף רכס הרים ענק ששמו "סלה" במסלול שמכונה "סלה רונדה". אתגר לא פשוט, אבל אפשרי, אם עושים אותו על מגלשי סקי.

מאיטליה נטוס לארגנטינה דרך מדריד, שם נפגוש את יעל, עדנה וירון.

ואחרי שאמרנו את זה, סביר להניח שמה שיקרה לא יהיה דומה למה שתוכנן, אבל האמת שזה בעצם כל העניין.

אנחנו מלאי התרגשות לקראת הבאות !