כל סיום הוא התחלה חדשה

אנו על המטוס לניו זילנד. סיימנו את הפרק של אוסטרליה. אתמול אכלנו ארוחת שבת בבית משפחת עמיר ונפרדנו מנחשון מיכל והבנות שאירחו במלבורן וסייעו לנו כה רבות בטיול שלנו ביבשת.

הפרידה הייתה מרגשת מאוד גם אתמול ובמיוחד היום בבוקר שנפרדנו מנחשון שהסיע אותנו לשדה התעופה. היום קיפלנו בפעם האחרונה את הקרוון שלנו, קיפול מיטות, מנואלה, וכל יתר הדברים שאנו כל כך רגילים לעשות כל פעם שאנו עוברים למקום חדש, אלא שהפעם זו פרידה סופית מהקרוון והאוטו שהיו לנו בית שאליו התרגלנו ואותו כל כך אהבנו. לשמחתנו, קרל יישאר "במשפחה" ומשפחת ברוורמן (יואב ומירב) יזכו ליהנות ממנו, בשהותם באוסטרליה בשנתיים הקרובות. 

המסע באוסטרליה היה מרתק, רווי בחוויות והרפתקאות, מפגשים עם אנשים מעניינים, חיות מיוחדות – בים וביבשה. נסענו אלפי קילומטרים וראינו נופים שונים ומשונים, מגוונים מאוד.

למרות כל זאת אני שואל את עצמי מה נשאר לי מכל זה. המסע התחיל במלבורן והסתיים בדיוק באותה נקודה אחרי 4 חדשים ו-28,000 קילומטר. מד המרחק ברכב שלנו השתנה, האם גם אנו השתנינו? איך? במה?

אני משוכנע שהתשובה חיובית אבל אני לא יכול היום ממרחק כה קצר לדעת או להבין מה קרה לנו, מה גם שהטיול עדיין בעיצומו.

אני יכול לומר שהזמן הרב שחלף מאז עזבנו את ישראל והמרחק ממנה מחזקים ומעצימים רגשות רבים. הגעגועים למשפחה ולחברים מחזקים מאוד ומעצימים את הידיעה שזהנ בעצם הנכס  היקר ביותר שיש לנו. החברות העמוקה שיש לנו עם כל כך הרבה אנשים בישראל, מחזקת אצלנו את האהבה לבית במובן הרחב של המילה. בית חם ואוהב אליו נשוב עוד חודשיים וחצי.

בנסיבות בהן שמענו שבוע שלם את אריק איינשטיין, אני לא מפסיק לחשוב על השיר סאן פרנסיסקו על המים. במשך 4 חדשים שאנו שוטפים את העיניים בכחול ובירוק אבל יודעים בוודאות שמספיק לנו "חתיכת כנרת" ו"חתיכת תבור" וגם יודעים שנקבל אותם במהרה.

אני לא מקנא בחברינו הטובים שמרגישים בדיוק כך אבל יש להם התלבטות אמיתית אם לחזור ומתי, והם עדיין לא רואים בבהירות את השיבה לארץ.

כמובן שדבר נוסף ומרכזי הוא התהליך שאנו עוברים כמשפחה. תהליך שעדיין לא הסתיים. העובדה שאנו יחד זמן רב, כל הזמן, הפכה אותנו למלוכדים יותר, אנו מכירים יותר אחד את השני, ואני חושב שמעבר להיותנו משפחה אנחנו גם חברים אחד של השני. אנחנו כמובן רבים לא מעט, קצת צועקים, קצת מאבדים לפעמים סבלנות, אבל זה באמת בשוליים, האם אפשר אחרת?

אפשר להדגים את שיתוף הפעולה שלנו ב"תרגיל המסכם" שהיה לנו במלבורן. עקב הגשמים הכבדים והצורך במקום לעבודת האריזה של התיקים היה עלינו להרכיב לראשונה את האוהל שמתחבר לקרוון. מדובר במשימה לא פשוטה שאותה עשיתי עם הילדים בפעם הראשונה בטיול שכן האוהל הזה שכב כל הזמן באחד הארונות בקרוון. הייתי משוכנע שיהיה עלי להזעיק את נחשון לעזרא אולם  הפלא ופלא שי רעי ואני עשינו זאת בתוך חצי שעה, כשכל אחד תורם את חלקו ומסייע. אין לי ספק שבאם הייתי צריך לעשת זאת לפני ארבעה חדשים, זה היה לוקח הרבה יותר זמן בו היינו רבים צועקים אחד על השני וכדומה.

מצפים לנו עוד חדשיים וחצי של טיול באחד מהמקומות היפים ביותר בעולם. המעבר למדינה חדשה, לרכב וקרוון חדשים שאנו לא מכירים, הצורך לפרק מחדש את הציוד הרב ואת התיקים ולסדרו מחדש ולהצטייד מעוררים בנו לא מעט חששות, ומחזקים תחושה מסוימת של שובע.

אני מקווה שהנופים המסעירים של ניו זילנד והחוויות שמצפות לנו מעבר לפינה יעוררו מחדש את יצר ההרפתקנות והסקרנות שלנו שהוא אחד הדרייבים החזקים שגורמים לנו להמשיך ולכבוש יעדים חדשים.

עד כאן להפעם, אנו אוהבים אתכם בארץ, מתגעגעים אליכם, ובמהרה נשוב.