סיימנו את המילפורד טרק עייפים וצולעים (ההורים) ויצאנו לנפוש ולנוח בוונקה. מכיוון שירד שלד ביום בו סיימנו את הטרק פסגות ההרים נצבעו לבן.

בוואנאקה ניצלנו את מזג האוויר הטוב למנוחה על שפת האגם ולרחצה בג'קוזי ולשיזוף וללמוד חשבון

. בוואנקה גם הצטלבו דרכינו עם דרכו של אבנר, אח של אמיר והחלטנו לארח אותם לסיר של חמין(עד היוןבשל בעיות לוגיסטיות לא הוכן חמין בטיול וזו הייתה הזדמנו טובה.

אנחנו נפרדנו מוואנאקה המקסימה, ופנינו אל החוף המערבי של ניו זילנד. החוף המערבי ידוע בכמויות הגשם העצומות שיורדות בו, בהמון זבובי חול, ובשני קרחונים גדולים היורדים מ"האלפים הדרומיים" כמעט עד כמעט לים.

עד היום בטיול השתמשנו במיגוון רחב של אמצעי תחבורה. נסענו בכל מיני סוגים של רכבים (כולל מספר רכבים שכורים וכן מכוניות עתיקות) באופניים וטרקטורונים, ברכבות ובהמון סוגים של כלי שייט. אך מלבד בטיסות ממדינה למדינה, עדיין לא טעמנו את טעם הגובה. השארנו את חווית הטיסה למקומות אליהם לא ניתן להגיע בדרך אחרת.

אז בקרחונים סוף סוף טסנו – טיסה של חצי שעה מעל הקרחון ומעל להר קוק (הגבוה בניו זילנד) מההליקופטר ניתן לראות מקרוב ב"כחול של העיניים" של הקרחון את הפסגות של האלפים של ניו זילנד המושלגים וגם נחתנו על השלג באחת הפסגות מול הר קוק.איך אפר לטייל על פסגות האלפים של ניו זילנד מבלי להותר שם מזכרת? שי אשל הותירה על הפסגה של ההר בו נחתנו לצילומים את האייפון שלה, דבר שהתברר רק בנחיתה. הטייס החביב הבטיח לחפש אותו כשינחת שם עם הקבוצה הבאה. אחרי ששב מהטיסה הוא הודיע שהאייפון לא נמצא. השארנו את המייל לנו והם הבטיחו שאם ימצאו אותו יתקשרו. לאחר כמה שעות כשחזרנו מהטיול הרגלי בקרחון קיבלנו מייל שהאייפון נמצא. שי הרגישה כאילו קנו לה אייפון חדש…

היו מספר ימים יפים, אז קצת טיילנו ואח"כ המשכנו צפונה לאורך החוף המערבי, באזור הזה הייתה "הבהבלה לזהב בניו זילנד" מכיוון שמצאו שם הרבה מאוד זהב. באחד הכפרים, ששמו רוס הגענו לערוץ וניסינו את מזלנו בחיפוש זהב, מזלנו לצערי לא מצא אותנו. גיאולוגים טוענים שהכפר יושב על אדמה שיש בה זהב בשווי של 800 מליון דולר. הכפריים לא מוכנים להרוס את בתיהם ולאפשר כריית זהב שם.

ישנו בעיירה ששמה אוקיטיטה על שפת אגם חביב, יצאנו לראות ערוץ נהר שזורמים בו מי כרחונים כחולים בצע טורקיז.

למחרת המשכנו צפונה למקום בויש תצורות סלעים בים וגם בחוף. באזור יש תופעה שבה נוצרו סלעים מעוצבים בצורה של ערימות פנקייק.

מאזור זה המשכנו לנהר גדול ושמו בולר שיורד בקניון צר מלא במים כחולים לכיוון הים. הנהר יפייפה ועליו יש את גשר החבלים הארוך ביותר בניו זילנד (110 מטר) (הניו זילנדים חייבים לתת לכל תופעה  סלוגן תיירותי כגון הסירה העתיקה ביותר, הדולפין הנדיר ביותר וכדומה). הלכנו על הגשר ולא התאפקנו ועשינו מעליו אומגה..

לאחר שמיצינו את החוף המערבי, נסענו אתמול לכיוון החוף המזרחי במטרה לנסות ולצפות בלוייתנים בקיאקורה (לעוקבים וודאי זכור כי לפני חודש, נרשמנו פעמיים לסיור ליוויתנים שבוטל בשל מזג האוויר) . הבוקר הוחלט לא לקחת סיכון, ומכיוון שנפתחו לנו הצ'קרות לחוויות הטיסה (ובמטוס קטן עוד לא טסנו) הוחלט על טיסה במטוס קל לצפייה בלוויתנים. היתרון – לא קר, קצר, וניתן לראות את כל גודלו של הלוויתן מהאוויר. מכיוון שהמטוס יכול להכיל רק שלושה אורחים, אני נשארתי להכין צהריים ואמיר והילדים טסו ,ראו לוויתנים ודולפנים וגם כמובן צילמו. הליוויתן שנצפה נקרא ראשתן, הוא מגיע לאורך של 18-25 מטרים, יש לו שיניים בגודל של ראש אדם, מכיוון שהוא טורף אז הוא החייה הטורפת הגדולה בעולם (הלוויתן הכחול לא טורף). הלוויתן הזה צולל לעומק של 1000 מטר ושם הוא צד, בעיקר דיונונים ענקיים, ועולה לפני המים לנשום אחרי 45 דקות, נושם 10 דקות וצולל שובף ככה 24 שעות , 7 ימים בשבוע. כשהוא מתעייף הוא ישן על פני המים במשך 3 שעות וממשיך בעבודה הסזיפית הזו..

בטיסה גם ראו החברה להקה של מאות דולפינים שחיה כאן באזור.

הטיסה הביתה עוד פחות מחודש ויש לי תחושה ש (מסיבות תקציביות),עד אז ננסה להתנזר מחוויות האוויר….

מחר אנו מצפינים לפיקטון, שבצפון האי הדרומי, שם נעלה על המעבורת בעוד שלושה ימים ונשוב לאי הצפוני.