לאלו ולורנצ׳ו – מפגשים מהסוג האישי

(קצת ארוך אבל שווה)

מי שראה את הסדרה "סמוך על סול", לא ישכח את דמותו של לאלו סלאמנקה, המאפיונר שידו בכל ושרוצח כל אדם עם או בלי סיבה. לאלו שלנו הוא שונה לחלוטין, למרות שהתברר שגם הוא, ידו בכל ויד כל בו…. (בקטע טוב).

אני יושב ליד לאלו, חברי החדש, בפולסוואגן הכסופה שלו. נוסעים לחורחה, החבר שלו שיחליף לנו פזו בדולרים בשער טוב.

אנחנו מנהלים שיחה רצינית בספרדית ….

אני אומר ללאלו שיש הרבה דמיון בין הארגנטינאים לישראלים. לאלו מתפלא ושואל איך הגעתי למסקנה הזו. אני עונה לו שהארגנטינאים, בדומה לישראלים, מאוד פתוחים, ידידותיים ושיש להם שמחת חיים אמיתית. הנה, אני אומר לו, לפני שעתיים לא הכרנו ופתאום אנחנו נוסעים יחד לחבר שלך להחליף כסף, ואחר כך לעוד חבר שלך שיודע לשכפל מפתחות. והנה אנחנו מנהלים שיחה על דא וגם על הא, כאילו אנחנו מכירים כמה שנים. לאלו מהנהן ומוסיף שנכון, אצלנו בארגנטינה, כך הוא אומר, יש משמעות וחשיבות גדולה לחברים ולמשפחה, ואוהבים לשבת, לשיר, ולאכול בשר טוב. וזה מאוד שונה, הוא מוסיף, מהאופי של המשפחה האירופאית של אישתו הגרמניה, שם כולם די קפוצים ומסוגרים…

הנה, אני אומר לו, אתה רואה שאנחנו מסכימים. ואתה עוד קורא לי "ארמנו" דהיינו "אחי"

לאלו עוצר בתחנת דלק ומבקש ממני לרדת מהרכב כי מתדלקים בגז, וזה לא בטיחותי לתדלק כשיושבים ברכב. בחוץ הוא מספר לי, שהוא מנהל את הקמפינג אליו הגענו בעיר מנדוזה מאז שנת 1973 !! . הוא מהמתמידים, כך הוא אומר, ואני מחייך לעצמי, כי גם אני כזה. לאלו, שהוא בן 65 (אבל נראה הרבה יותר צעיר) מספר לי שהוא הקים את הקמפינג ב-10 אצבעות, והוא מטפח אותו יחד עם אשתו, שהיא גרמניה בכלל.

אנחנו ממשיכים לחבר שלו שהוא חלפן כספים. חונים מתחת לבנין בן 5 קומות. פתאום יורד אלינו בחור מבוגר, עם חבילה קטנה עטופה בנייר עיתון, קשורה בשתי גומיות. אני נותן לו 800 דולר מבעד לחלון והוא מעביר לי את החבילה… לאלו אומר לי לא לדאוג ושהכל בטוח ובסדר. עוד לפני שהתחלנו לספור הבחור הולך עם ה-800 דולר שלנו. אני לא דואג הרי לאלו לידי…

אני סופר את הכסף ומגלה שחסרים לנו 10,000 חארס (ביטוי של חברינו, רוני טבצ'ניק, שהיה קורא לכל מטבע זר שאינו דולר, חארס) שהם כ -10 דולר. אני אומר ללאלו שחסרים לנו 10,000 חארס ומבקש ממנו לספור איתי, והוא אכן מגלה שאני צודק. הוא מתקשר לחבר, שחוזר מיד עם שטר נוסף של 10,000 חארס. הוא אומר ללאלו שהמכונה שלו לספירת השטרות התקלקלה והוא מתנצל על הטעות. הוא נותן לי את השטר החסר. אני שואל אותו אם הוא רוצה לספור. החבר מבטל את בקשתי בתנועת יד ומסתלק. שי, שנסעה איתי, ירדה מהרכב כבר קודם, לאחר שהזמינה אובר – היא צריכה להגיע לעיר, על מנת לתאם לעצמה אוברול לציפורניים. עוד שבוע אנו נפרדים ממנה והיא נוסעת לניו יורק, לחתונה של אחותה החורגת מווסטפורט, בת למשפחה אצלה התארחה בשנת השירות. קוד הלבוש של הציפורניים מחייב !

קדימה, אומר לי לאלו, בוא נסע לחורחה – משכפל המפתחות. כזכור, נותרנו עם מפתח אחד שפותח את כל הדלתות והתאים הרבים של בוניטה, ואנו חרדים שאם הוא יאבד, הלך עלינו. בסלטה לא מצאנו מפתח מתאים, ולאלו אומר שלדעתו החבר שלו, שהוא איש מפתחות מדופלם, יוכל לעזור.

אנו מגיעים לחבר ומציגים את המפתח. מדובר בבחור מבוגר ונראה כבעל ניסיון (בלשון המעטה).  יש לו בית מלאכה קטן שמתמחה במנעולים מכל הסוגים וכמובן בשכפול מפתחות. על שולחן העבודה פזורים עשרות מנעולים שונים מפורקים, ולידם זרוקים כלי עבודה למכביר. הבחור מביט במפתח ואומר שמדובר במפתח מיוחד אבל חושב שיש לו אחד כזה. הוא משכפל את המפתח ומשייף אותו היטב ושולח אותנו חזרה לקמפיניג לבדוק את איכות העבודה. סיכמנו שאם הכל יהיה בסדר, נבוא אליו מחר לשכפל עוד שני סטים.

לאלו ואני ממשיכים בשיחתנו. נוסעים בעיר מנדוזה שהיא עיר גדולה שיש בה כמיליון תושבים. העיר יושבת למרגלות האנדים, למעשה מתחת להר הגבוה ביותר כל יבשת אמריקה, הדרומית והצפונית. גובהו כמעט 7,000 מטר מעל פני הים.

בנסיעה הארוכה מבלקון דה פיסיס למנדוזה, ראינו את פסגתו המושלגת זוהרת מעל רכס האנדים. למרגלותיו נסענו כמה מאות קילומטר.

מנדוזה היא בירת היין של ארגנטינה, סביבה מאות אלפי דונמים של כרמים ומאות יקבים, את חלקם ראינו בדרך לכאן. העיר עצמה היא עיר חדשה יחסית- אולי בת 200 שנה, כך הוא מספר לי. אין בה חלק עתיק כמו בערים אחרות בארגנטינה. העיר מלאה בגנים וחורשות מוריקות, ומלאת צל. מאוד יפה.

אני מספר ללאלו שהגענו מהצפון ושלפני יומיים היינו בפארק בשם טלמפיה talampaya מדובר בפארק קטן באמצע שום מקום, שיש בו קניון אבן חול אדומה מיוחד במינו.

הגענו לפארק בצהריים, חום של 36 מעלות. נחושים וסקרנים, כהרגלנו החלטנו לא לוותר על הסיור, ויצאנו לסיור של 3.5 שעות כולל "ארוחת צהריים", קומפלטה….

הסיור היה במשאית מרצדס ארבע על ארבע, שאפשר לשבת גם על הגג שלה, יחד עם עוד 6 ארגנטינאים מבוגרים. כמובן שההדרכה בספרדית. אחד החברה שומע אותנו מדברים ומזהה את העברית. פונה אלינו ומספר לנו שהוא יהודי מבואנוס איירס, שהבן שלו עשה עליה לפני כמה שנים אבל עבר לגור בספרד. הוא מאוד התרגש לשמוע שאנחנו מישראל, וכבר נהיינו חברים.

אין מה להכביר מילים על הפארק, מדובר בקניון מטורף של אבן חול אדומה, מאוד אדומה, עם ציורי קיר עתיקים בני 3,000 שנה. התמונות ידברו בעד עצמם (כולל התמונות של ארוחת הצהריים, שהתבררה כממש לא "קומפלטה" ).

לפני שהגענו לקמפינג אני שואל את לאלו איך אומרים, צמיג, פנצ'ר, גלגל, ונטיל וכל יתר המושגים שקשורים בתיקון פנצ'ר ולאחר שענה לי שאל למה זה מעניין אותי.

סיפרתי לו ששלשום בלילה, 40 דקות לפני שהיינו אמורים להגיע לקמפינג, לפתע ירד האוויר מאחד הגלגלים הקדמיים תוך שניות. עצרנו בצד הכביש וראינו פנצ'ר בגלגל הקדמי.

לבוניטה 6 גלגלים –  4 מאחורה ושניים מקדימה. אם יש פנצ'ר בגלגל אחורי לא חייבים להחליף גלגל בשטח, אפשר לנסוע בזהירות עד לעיר הקרובה ולהחליף גלגל שם, אבל אם הפנצ'ר בגלגל קדמי, חייבים להחליף.

לבוניטה יש גם מערכת הרמה הידראולית של הרכב, מטרתה המרכזית היא לאזן את הרכב בחניות לילה כשחונים בשטח לא ישר. למעשה היא מסוגלת להניף את כל הרכב באוויר. המערכת הזו גם מחליפה את הג'ק המסורתי ובעזרתה אפשר להניף באוויר כל גלגל בלחיצת כפתור.

לשמחתי, בחפיפה החלפתי גם גלגל קדמי וגם אחורי. ואני שמח שאנריקו התעקש שאעשה זאת, כי יש הבדל בין החלפת כל גלגל.

בחצי השעה הראשונה, התעסקנו בלמצוא איפה נמצאים כל האביזרים הדרושים להחלפת הגלגלים. פתחנו את סרטוני ההדרכה שצילמנו על אופן החלפת הגלגלים כדי להזכר בתהליך, אח"כ פנינו למפה שציירנו ובה רשמנו את כל מקומות האחסון של בוניטה כדי לאתר את כלי העבודה הנדרשים.

לקח לנו יותר משעה להחליף את הגלגל, אבל בסופו של דבר, הסתדרנו ממש לפני רדת החשכה. הגענו בחושך לקמפינג נחמד בעיירה סאן חוזה. אוכלים ארוחת ערב שיעל הכינה תוך כדי תיקון הפנצ'ר – אורז ותבשיל עדשים (מג'אדרה)..

מקלחת חמה ושנת לילה. למחרת תיקנו את הגלגל והמשכנו למנדוסה.

סיפרתי ללאלו שאנו מתכוונים לאכול הערב במסעדת בשרים רצינית. הוא המליץ לנו על שתי מסעדות אפשריות שהוא מאוד אוהב. בחרנו את מסעדת  דון מריו (רמז לדון אלדיו מסמוך על סול).

חזרנו לקמפינג, לשמחתנו המפתח שהכין חורחה עבד מעולה. כשהגענו למסעדה הסתבר שלאלו גם הזמין לנו מקום. בלי שביקשנו אפילו.אכלנו עם העיניים. הזמנו פריג'דה לשניים ועוד נתח סטייק רציני, שכמוהו מגישים רק בארגנטינה. לא הצלחנו לגמור חצי מהכמות שקיבלנו… הבשר היה מעולה, גם היין והבירה הקרה שמוגשת בבקבוקי ענק.

חזרנו לקמפינג עם בטן מפוצצת, סידור בוניטה למצב שינה ותוך דקות נרדמנו.

בבוקר שי יצאה לטיפול הציפורניים, אותו הזמינה אתמול ואנחנו יושבים בבוניטה, קצת עובדים, ובעיקר נחים מהימים האחרונים, שהיו עמוסים מאוד אבל מתגמלים בצורה מדהימה.

נפרדים מלאלו וממשיכים דרומה על רוטה קוארנטה – כביש 40 (כביש שחוצה את ארגנטינה למרגלות ועל שיפולי האנדים מצפון לדרום) היעד הוא מחוז האגמים של צ'ילה שנמצא בצילה כ-700 קלומטר דרומית לנו..

גומעים כ-350 קלומטר דרומה ממנדוזה ומגיעים לעיירת סקי קטנה שסמוכה (100 ק"מ) למעבר הגבול לצ'ילה. שם אנו לנים.

יש הרבה מעברי גבול  בין צ'ילה לארגנטינה (16 כמדומני), שחולקות גבול של אלפי קילומטר. הגבול כולו עובר על קו פרשת המים של האנדים. בחרנו במעבר הזה כי הוא הומלץ לנו על ידי חברינו אנריקו.

בבוקר קונים לחם במאפיה, מתדלקים ומתכוונים לצאת למעבר הגבול. תוך כדי התדלוק, המתדלק החביב שואל אותנו מאיפה אנחנו ולאן פנינו. אני משיב שאנחנו מישראל ושפנינו למעבר הגבול. הוא מחייך ואומר לי שהמעבר סגור עד סוף אוקטובר. אני בודק אם הבנתי נכון וחברו של המתדלק מאשר את דבריו.

מוציא את האטלס ומראה לו את המעבר. הוא אומר – כן, המעבר הזה סגור בחורף בגלל השלג. אני שואל – אז איפה אני יכול לעבור לצ'לה. הוא משיב, אין שום בעיה, יש מעבר גבול עוד 500 קלומטר דרומה…

אני שואל אותו אם הוא צוחק עלי, בחיוך הוא משיב שלא. הוא מראה לי על המפה את הדרך (כולה על רוטה קוארנטה) ואומר שמדובר בנסיעה של כ-8 שעות. נו מאס… הוא מוסיף ואומר שחלק של כ-100 קילומטר הוא בדרך עפר…

לא הייתה ברירה  – החלטנו לשנות תכניות ולרדת דרומה בארגנטינה (במקום בצ'ילה) ולחצות ממש מול צפון מחוז האגמים של צ'ילה.

משנסים מותניים ומתחילים במסע. אנו מבינים שייקח לנו יומיים להגיע למחוז חפצנו. אחרי כ – 50 קלומטר אנו אכן רואים שהפניה למעבר הגבול חסומה בסוללת אדמה, ושמחים ששאלנו מבעוד מועד. בפניה פוגשים ארגנטינאית חביבה שמאשרת לנו שהמעבר חסום ושלפנינו עוד כ-90 קילומטר של דרך עפר (ריפיו) שאין בעיה לנסוע בה. במקביל מתחיל לרדת גשם, לא חזק אבל כזה שלא מפסיק (והוא לא הפסיק 5 שעות).

עולים על דרך העפר. מדובר בדרך רחבה מאוד, כיאה לכביש ראשי שחוצה את כל ארגנטינה. הבעיה היחידה שהדרך מנערת את בוניטה. לכל ארכה "במפרים" – תלוליות עפר קטנות, שאם אתה לא נוסע במהירות מספיק גבוהה, שתואמת את המרווחים בין התלוליות, הרכב קופץ בצורה בלתי מתקבלת על הדעת.

אנו ממשיכים קדימה, נוסעים לאט ומקווים לטוב. אחרי 40 קילומטר עוצרים מיני ואן קטן שעובר מולנו. בתוכו יושב זוג צעיר ונראה שהם מטיילים כמונו (אייזן – מדובר בנימפה מאוד יפה). שואלים בסקרנות ובספרדית מה המצב בדרך שעברו והם, בספרדית עילגת משלנו, מנסים לומר "מאלו" שזה גרוע. אני שואל אותם "אינגליש?" ועוברים לדבר באנגלית. מסתבר שהם צרפתים ושהאנגלית שלהם יותר גרועה מהספרדית…

מכל מקום הם מפחידים אותנו ואומרים שהם החליקו בבוץ ושיש משאית תקועה ובלה בלה בלה…

אנחנו מספרים להם שהדרך שאנו עברנו סבירה ושאין להם שום בעיה לסיים אותה.

ממשיכים לנסוע, מתוחים, ומקווים שבוניטה שלנו תתמוך בנו. הגשם לא מפסיק לרדת והדרך מתחילה להתמלא בשלוליות וגם קצת בבוץ, אבל לא כזה שלא ניתן לנסוע בו או שמחליקים בו.

לבוניטנה שלנו כמה שפנים שניתן להוציא מהכובע במצב של החלקה בוץ – יש לה שרשראות שלג שטובות מאוד למעבר בדרך בוצית, שכן הן משפרות את האחיזה של הצמיגים בדרך (כמובן שבחפיפה למדתי להרכיב ולפרק אותן).

יש לה נעילת דיפרנציאל לגלגלים האחוריים שגורמת לגלגלים להסתובב יחד באותה מהירות ולא לפרוק את כח המנוע כשלגלגל אחד קשה, יש לה על הגג משטחי אלומינום מיוחדים שבמקרה של שקיעה ניתן לשים אותם לפני הגלגלים ולעלות עליהם, וכמובן למקרה אחרון רצועת גרירה שיכולה לסחוב 7 טון אם צריך לגרור אותה. האמת שאני די רגוע אבל לא ממש רוצה לבדוק באם האמצעים שברשותנו ייסיעו לנו.

למרבה השמחה אנו חולפים בקלות במקומות שהצרפתים שקעו, ובוניטה שלנו עוברת את הדרך ללא שום בעיות, עוברת שלוליות ענק בנהמה, ומתגברת בקלות על השטחים הבוציים (כנראה שהיא מתחילה לאהוב אותנו, והיא כבר יודעת שרק אנחנו יכולים להאכיל אותה בדלק בשמן ובמים, ושאנריקו כבר לא בסביבה). אחרי שלוש שעות של נסיעה בדרך העפר, שאורכה היה כ-100 קלומטר, הגענו במזל טוב לכביש אספלט. לפתע היה שקט באוטו.

בשעה 15.45 התייצבנו בבית קפה (היחידי שהיה פתוח) בעיירה צ'וס מלאל, בו ראינו איך הפועל מפסידה לטנרנטו ביורקאפ. לפחות אכלנו צ'יפס טוב והמבורגר…

אחרי המשחק נוסעים דרומה עוד כ120 קילומטר, לנים בעיירה לאס לאחס,  ב הסמוכה כ-50 קלומטר למעבר הגבול , מקווים שהוא באמת פתוח.

בבוקר קמים, מתארגנים, מתדלקים ועולים למעבר הגבול. כל מעברי הגבול בין צילה לארגנטיה נמצאים בגובה גבוה יחסית משום שכאמור הם מצויים על קו פרשת המים של האנדים. מעבר הגבול שלנו בגובה של כ-2,000 מטר. כולו מושלג (אנחנו בסוף החורף ותחילת האביב) והעליה אליו יפיפיה…

עוברים את הגבול (סיפור בפני עצמו אותו נספר פעם אחרת) ויורדים לצ'ילה. הנוף משתנה, פתאום הכל ירוק יש עצים ויערות, צמחיה ופרחים. בתחתית הירידה יש דרך עפר שפונה מהכביש הראשי, אורכה כ60 קילומטר והיא מקצרת את הנסיעה שלנו ליעד (העיירה פוקון) בכ150 קלומטר. מזג האויר סביר ולא גשום. שואלים לפני הפניה את המקומיים מה מצב הדרך. הדעות חלוקות – הגברת הראשונה אומרת שמדובר בדרך קשה שלא כדאי לנסוע בה. ושניה אומרת שאין שום בעיה.

אנחנו סומכים על בוניטה ומחליטים לפנות ולנסוע בדרך הקיצור.

מתחילים בנסיעה ורואים שמדובר בדרך טובה ולא בעייתית בכלל. הנוף מקסים, בצד הדרך שוצף וקוצף נהר, מסביבו כרי דשא ירוקים בהם רועים עדרי פרות כבשים וסוסים, ובצידה של הדרך כפרים קטנים של המקומיים. בקיצור חגיגה לעיניים. לצד הדרך יערות של עץ האראוקנה המיוחד לאזור, עץ מחט גבוה מאוד עם גזע ענקי שצמרתו נראית כמו מטריה…

אני אומר לבנות שבדמיוני אני רואה את עצמי יושב כאן באיזו מסעדה קטנה שמגישה לי מרק חם ותבשיל קדירת בשר מהביל וטוב, עם אורז אם אפשר.

שי אומרת שלטענת גוגל מאפ עוד 10 קילומטר יש כפר קטן, ולמה שלא תהיה בו מסעדה שתגיש לך מרק, תבשיל קדירה ואפילו אורז לבן…

אחרי כמה דקות נכנסים לכפר ורואים שלט: "רסטורנטה". שולחים את שי לשמש בתפקידו של כלב בן יפונה, ולראות אם פתוח ומה התפריט. שי כבר מלהגת לה בספרדית, בעיקר בתנועות ידיים.

אחרי 5 דקות היא חוזרת מחייכת ואומרת – תראו, יש להם מרק, אבל יותר חשוב, בעל המסעדה התחיל לבכות כששמע שאנחנו מישראל.

מיד ירדנו ונכנסנו למסעדה. לורנצ'ו הדליק את האח והושיב אותנו על שולחן הצופה לחצר. הכניס אותי למטבח, שם עמדה אשתו ובשלה על תנור ענק מלא סירים… בסירים היה מרק ירקות חם, תבשילי קדירה (עוף, כבש, ובקר) ואורז לבן.

הזמנו את מה שעלה בדמיוני. הכל היה טעים, אבל מאוד טעים.

לורנצ'ו הוא נוצרי אדוק שמאוהב בישראל (נראה שבמובן הפשוט של המילה), לא בדיוק הצלחנו להבין מה הסיבה לכך, אבל ביוזמתו, בין הגשת הסלט למרק, הוא התחיל לשיר את "התקווה", שרנו איתו נרגשים ודומעים, ואח"כ את ירושלים של זהב.

לקראת סיום נתנו לו את הסטיקר של המסע שלנו, אותו הוא בחר להדביק אותו על האוכף שלו שתלוי לו על קיר המסעדה. הוא סיפר לנו שזה האוכף שסבא שלו העניק לו כשהגיע לגיל 18 וחשב שזה המקום הכי טוב לשים את הסטיקר מישראל.

אחרי הארוחה נפרדנו בחיבוקים ונשיקות, תמונה למזכרת והמשכנו בדרכנו.

על המפגש עם לורנצ'ו כתב מאיר אריאל ש"אנשים יוצאים לחפש, מקרה שיקרה, אם אפשר, במקרה" וזה מה שקרה לנו.

אחר הצהריים, הגענו לפוקון צ'ילה, כמעט בדיוק כפי שתכננו…/