מאיגרא רמה (הרי געש) לבירה עמיקתא (מערות נטיפים)

עברנו לאי הצפוני , וחשבנו נפטרנו בשמחה מזבובי החול . (לצערנו, התברר אח"כ  שהזבובים גם הם "עוברים במעבורת"  לאי הצפוני, אבל פשוט פחות מהם נמצאים בו). האי הצפוני בנוי משורה של הרי געש, רובם הגדול חדשים מבחינה גאולוגית וחלק גם נחשבים כהרי געש פעילים. בחלקו המערבי של האי נמצא הר טרנקי. מדובר בהר עצום (כ 2900 מטר) שעולה בתלילות מאזור החוף.

הנה הוא מכמה זוויות:

ההר התפרץ מספר פעמים ויצר אזור שלם שנכנס לתוך הים עם חול געשי.  אל ההר יש גישה לכלי רכב עד לגובה של כ 900 מטר והעובדה שהוא כל כך נגיש, הופכת אותו להר הכי "מטופס" בניו זילנד, מה שכמובן לא גרם לנו לשקול טיפוס עליו. מכיוון שאמיר הפך באופן רשמי לנכה לאחר המילפורד טרק, אנחנו מנסים לנצל את נכותו כדי להתחמק מהליכות. להר טרנקי יש כמובן מזג אוויר משלו, שכולל בדרך כלל תערובת של עננים, גשם, קור מקפיא ולא מעט שלג. מכיוון שרוב הגשם בניו זילנד מגיע מהמערב – מהים שבינה לבין אוסטרליה הנקרא ים טזמן, על ההר יורדות כמויות גדולות של גשם כל השנה. לעומת זאת,  האזור הגעשי בינו לבין הים זוכה לכמות ימי השמש הגדולה ביותר בניו זילנד. העיר ניו פלימות הסמוכה וכן כל האזור מלאים בחופי גלישה מדהימים וכל זאת, על חול בצבע שחור מדהים עם נגיעות של כסף. פה גם הרגשנו לראשונה זה כשלושה חודשים, את ההרגשה המבורכת שחם לנו. למי ששכח , הכוונה למצב המוזר בו ניתן ללבוש בגדים קצרים ,לא לקפוא מקור ואף להיכנס לים (הים באזור זה הוא " חם" יחסית לניו זילנד – כ 15-16 מעלות). אנחנו השתזפנו ושיחקנו צלחת מעופפת, רעי ניסה פעם נוספת את הספורט של גלישת גלים (בהצלחה חלקית בלבד).

החבר'ה מהעיר, לעומת זאת, גלשו על הגלים מגדול עד קטן. באחד הימים התקיים "יום ניו זילנד" שהינו יום חופש לאומי וכך זכינו לראות מרוצי חתירה שונים. חוג הספורט השכיח ביותר בעיר הוא חוג גלישת הגלים לו היינו עדים כל יום על החוף

ברוב התקופה של החודשיים האחרונים ולמעשה כמעט בכל החודשים שלפניהם, היינו בצד המזרחי של האוקיאנוס. העיר ניו פלימות, שנמצאת בצד המערבי הזכירה לנו את התענוג שבצפייה בשקיעה על הים והזכירה באופן כלשהו את הבית.

מפעם לפעם עשינו גיחות לאגמים באזור וניסינו לראות את ההר מזוויות שונות (אולי כדי לא להרגיש אשמים על המנוחה בה זכינו) . אז לאחר שלושה ימים של ים ושמש, התחיל להיות גשום ואנו פנינו צפונה לעבר מערות וויטומו.

האזור של המערות הוא אזור של סלע גיר שיצר תצורת סלע שונות מתחת לאדמה. המערות מפורסמות בכך שהן מלאות בנוסף לנטיפים ווזקיפים, גם בתולעים זוהרות. כבר נתקלנו בתולעת הזו באוסטרליה, אך בתוך המערות היא מקבלת את התנאים האופטימלים לגידולה . למעשה מדובר באחד משלבי ההתפתחות של סוג של זבוב. התולעת יוצאת מביצה והשיטה שלה להשיג אוכל היא על ידי טווית קורים ותפיסת חרקים. התולעת מפיצה אור זרחני והחרקים השונים באים אל האור ואז נתפסים בקורים. התוצאה היא קירות שלמים או תקרות הזוהרות בחושך ונראות כמו שמיים מלאי כוכבים. מאוד קשה לצלם את התופעה, אך לא צלם כאמיר יאמר נואש  מה שלא גרם לו להכשל במשימה. השיא של הסיור במערות הללו הוא שיט בסירה באגם תת קרקעי בחושך מצריים כאשר מעליך חופה של אלפי תולעים זוהרות בצבע ירוק שנראות כמו גלקסיות של כוכבים.

אחרי הסיור במערות הספקנו לצפות ב"גז" של ארנבת מסוג אנגורה שמגדלים כאן לצרכי פרווה. הארנבת לא משירה שיער ולכן אם לא גוזזים אותה היא מתה מחום, כך שה"גז" הזה עבר את מבחני צר בעלי חיים של ניו זילנד וקיבל "הכשר"…

לאחר יומיים באזור המערות, פנינו לכיוון הר הגעש טוגרירו שם היה בכוונתנו לעשות טיול יומי שמטרתו לטפס ביחד עם אבנר (מירב שברה את הרגל במילפורד טרק והיא הייתה אמורה לשמש חברה לאמיר שמצב הברך שלו לא מזהיר) אל לועו של ההר ולרדת בצד השני. נפגשנו עם אבנר בביתו של קרייג מתחת להר. המפגש היה משמח, אכלנו יחד ארוחת ערב טובה אולם מזג האוויר הגרוע לא איפשר לעלות על ההר. אבנר ומירב המשיכו בדרכם למערות ואנו החלטנו לשים פעמינו לאגם טאופו, שם יש לידידינו הניו זילנדי קריג חלקת אדמה על האגם. באגם תכננו לנפוש ולהאיט את הקצב לקראת שובנו לארץ – לדוג, לעשות ספורט מים, לצאת לרפטינג, קייאקים, ספרים ואוכל טוב ואולי באם יתבהרו השמיים מעל ההר ונוכל לחצות אותו….

מתברר שהזולה הזו מזכירה את סיני וגם האווירה.  סיפורים על "סיני של ניו זילנד" בבלוג הבא.