מילפורד טרק – קשה, וגם יפה, מאוד יפה, "בקרב"

אנחנו בוואנקה, עיירה קסומה, שוכנת בין הרים מושלגים, לחופו של אגם כחול, יומיים אחרי שסיימנו טרק בין ארבעה ימים בו הלכנו 53.5 קילומטר עם כל האוכל הבגדים שקי השינה וכל מה שאנו צריכים על הגב.

בהכנות שעשינו לפני הטיול צדה עינינו את הטיול הזה שמפורסם כאחד ממסלולי הטיול היפים בניו זילנד ובעולם כולו. היתרון שלו (כך נכתב) שהוא לא קשה מידי (באופן יחסי) ושיש בו נופים אלפינים מדהימים. החיסרון – חייבים להזמין מקום לטיול מראש (לפחות חצי שנה) כי מאפשרים רק ל-40 מטיילים ביום להיכנס אליו. לאחר דיונים קצרים החלטנו שנלך על זה, לאחר שקראנו שילדים שיש להם כושר סביר יכולים לעשות את הטיול הזה.

הבעיה הגדולה בטיול היא מזג האוויר ההפכפך והעובדה שבממוצע אין באזור יותר משלושה ימים ללא גשם. וכשיורד גשם, מדובר בגשם שוטף שמרטיב אותך מכף רגל ועד ראש. אם אתה לא מצוייד היטב יש לך בעיה. אם התמזל מזלך וכל הימים שהזמנת גשומים בעייתך גדולה עוד יותר.

בנסיבות הללו וכאשר באחד הימים עליך לטפס כ-500 מטר ואחר כך לרדת 1000 מטר במסלול שאורכו כ-15 קלומטר, היה ברור לנו שהטיול הזה הוא אתגר לא פשוט למשפחה שלנו שלא מנוסה בטיולים מהסוג הזה, קל וחומר כאשר סוחבים את הציוד על הגב. למרות זאת ראיתי בטיול הזה כחוויה שתהיה בלתי נשכחת עבורינו כמשפחה, יהא אשר יהא !!

באפריל לפני 9 חדשים יעל הזמינה מקום. המזל הגדול היה שהיא ניסתה להזמין את הטיול ל-20/1 אולם כבר אז לא היה מקום לתאריך הזה ולכן הוזמן ה 19/1. בדיעבד התברר שזה היה מזל גדול ובהמשך יתברר למה.

את ההצטיידות לטיול התחלתי עוד בביקורי בארצות הברית לפני שנה, שם רכשתי ליעל ולילדים נעלי הליכה טובות ומעילים טובים נגד גשם, פליסים וכל מה שצריך.

ההתארגנות לטיול נעשתה בעיירה ששמה טה אנו, שם שכרנו שקי שינה ששוקלים 700 גרם ומקלות הליכה וכיסויים נגד גשם לתרמילים. צריך לסחוב כמה שפחות דברים ולתכנן את האוכל כך שיהיה קל ומזין. תחזית מזג האוויר היתה אופטימית ביותר – יום ראשון שבו הולכים רק 5 קלומטר גשום, אחריו שני ימים שאמורים להיות יפים וליום הרביעי בו הולכים 18 קלומטר עוד לא היתה תחזית.

בערב לאחר הטיול במילפורד סאונד ארזנו את התרמילים שני זוגות בגדים לכל אחד שק"שים גרביים להחלפה אוכל וכל היתר והלכנו לשון . בלילה ירד גשם חזק ביותר שהכה על הקרוון. כששמעתי את הגשם על הקרוון באמצע הלילה החלו המחשבות להתרוצץ להן בראש ואיתן הדאגות. בבוקר עדיין ירד גשם אבל פחות חזק. העמסנו את התרמילים על הרכב ויצאנו. הטיול מתחיל בשייט של כשעה באגם בסירה מיוחדת שמביאה אותך לנקודת היציאה לטיול.

איתנו בסירה היו כמה משפחות מניו זילנד עם ילדים בגיל של שי ורעי עשינו הכרות פגשנו גם שלוש בחורות צעירות מניו זילד שהגיעו עם בחור ישראלי בזמן ונראה שהחברה שהולכים איתנו נחמדים..

את הלילות בטיול ישנים בבקתות מיוחדות שנבנו לאורך המסלול. בבקתות יש דרגשי שינה עם מזרונים, אח לחימום, כירות גז לבישול וכיורים לשטוף כלים, שירותים בסיסיים אור מאנרגיה סולארית וזהו.

היום הראשון הוא היום הכי קל ולשמחתנו זה היום היחיד בו חזו לנו גשם בטיול. אכן כך היה מרגע שיצאנו מהסירה ועד שהגענו לבקתה ירד גשם, המסלול היה רטוב אבל לא במצב נוראי. הגענו לבקתה אחרי כשעה וחצי, תלינו את המעילים ליבוש והתארגנו על ארוחת צהריים.

 מאחר והגענו בסביבות שתיים אחר הצהריים היו עוד שעות אור רבות והיתה אפשרות להכיר את האנשים שיטיילו איתנו בימים הקרובים וגם לשחק קלפים, ולהשתעשע

למעשה כולם היו ניו זילנדים וחוץ מאיתנו היו עוד 3 ישראלים. בקבוצה היה גם איש בן 80 … באותו יום עשינו ספגטי בולונז שהיה טעים מאוד והלכנו לשון.

בבוקר התעוררו הבטנו לשמיים וראינו צבע כחול עמוק. משמע החזאים לא טעו. ביום השני מטפסים בעמק שפעם היה בו קרחון, לאורך נהר בו זורמים מים צלולים, מהמצוקים של העמק נופלים מפלי מים מגובה של מאות מטרים שהמקור שלהם הוא הפשרת השלגים או מי הגשמים שירדו ערב קודם. ביום זה מטפסים כ400 מטר אבל זאת במהלך של 16 קילומטר.

ההליכה ביום הזה הייתה סבירה אולם רוב רובה של העלייה הייתה ממש בחלק האחרון של היום כאשר הרגליים כבר היו עייפות ומשקל התרמילים הכביד. רעי נצמד לשלושת הבנות מניו זילנד שהיו בכושר והלכו יחסית מהר והגיע לקו הסיום שעה וחצי לפנינו. הנה תמונות מהטיול של היום השני:

היום השלישי הוא גולת הכותרת של המסלול – ביום הזה מטפסים למעבר הרים (פאס) בגובה של 1100 מטר, הטיפוס הוא של 500 מטר משום שמתחילים אותו בערך בגובה של 600 מטר, אבל העליה היא חדה מאוד. אם נפלת על מזג אויר טוב הנוף שאמור להשתקף ממעבר ההרים הוא מדהים. אם עלית בגשם או במזג אויר מעונן כנראה שלא תראה כלום. כך נראה הפאס בטיול של היום השני:

קמנו בבוקר וענן כיסה את השמיים. קיווינו שמדובר בעננות בוקר שתפוגג בחום השמש. העלייה היתה קשה אולם לא נוראית . לכל אורך העלייה הענן היה מעלינו. רק קראת סוף העלייה התברר שמדובר בענן דק ביותר שמכסה את העמק כמו שמיכה ולמעשה בגובה מסויים אתה יכול לראות את הנוף שמתחתיו ומעליו. הנה כמה תמונות שמדגימות את המראה הקסום הזה. וגם מהעלייה עצמה:

כשהגענו למעבר ההרים התמונה שהתגלתה היתה מדהימה. הענן התפזר כאילו לפי תכנית ונתן היה לראות מאופק עד אופק – 360 מעלות. מכל אחד משני צידי הפאס עמק צר ותלול שנוצר על ידי קרחון ומעל המעבר הרים מושלגים.

במעבר עצמו, שנקרא על שם איש בשם מקינון שגילה את המסלול לפני יותר ממאה שנה, יש אנדרטה לזכרו, לידה בישלנו תה עשבים ואכלנו ארוחת בוקר. שי הודתה לנו שהבאנו אותה למקום הכי יפה שהיא הייתה בו בחיים ולמרות כל הקשיים היא הבהירה שכל המאמץ היה שווה. לשמוע את זה ממנה זה לא דבר מובן מאליו. כמה תמונות מהמקום היפה הזה:

מכאן החלו הדברים טיפה להסתבך. ברך ימין שלי שרגישה למאמצים גילתה עייפות והיה לי ברור שהירידה הצפוייה לי – 1000 מטר בתוך 4 קלומטרים ספורים עלולה להיות קטלנית עבורה. החלטתי להתחיל ללכת לאט לאט ויעל שי ורעי נשארו עוד לנוח. הירידה היתה עבורי קשה ביותר, הברך שלי פשוט סרבה לתפקד. התרמיל הכבד שסחבתי לא סייע אף הוא. למזלי היו שני מקלות הליכה ששמשו בתור שתי רגלי עזר. כל מנוחה של דקה החמירה את הכאבים והחלטתי שאני אלך לאט לאט אבל בלי שום עצירה. הנחתי שבשלב מסוים יעל והילדים ידביקו אותי ויצטרפו. את תחילת הירידה עשיתי לבד ובשלב מסויים רעי הדביק אותי וליווה אותי וסייע לי ככל שהיה צורך. שי ויעל לא הדביקו אותי וגם להם היה קשה, אולם הם בניגוד אלי עצרו מדי פעם כך שהפער לא הודבק. מאחר והתרמילים בהם היה האוכל היו אצלי ואצל רעי גם לא היה להם מה לאכול…

הירידה כולה הייתה בסמוך לנהר שנופל בעשרות מפלי מים כולם ממש בסמוך למסלול ההליכה. המחזות מרהיבים אולם המצלמה לא היתה ברשותי.. שי ויעל צלמו כמה תמונות:

בסוף הירידה יש אפשרות להמשיך עוד כשעה וחצי לבקתה או ללכת שעה וחצי למפל שנופל מכובה של כ- 600 מטר. צירפתי את רעי לאחת מהמשפחות הניו זילנדיות שהלכו איתנו ואני דידיתי לי לאיטי לבקתה. שי ויעל הגיעו לנקודת הפיצול אחרי, ולמרות כל הקושי שהיה להם החליטו ללכת למפל הנה התמונות שלו:

אני הגעתי לבקתה, והורדתי את התרמיל שסחבתי 5 שעות רצוף והרגשתי שאני עף… נחתי קצת והחזרתי לעצמי את הכוחות (מנה חמה) כשהברך כואבת מאוד. רעי הגיע אחרי כשעה וחצי, ויעל ושי אחרי שלוש שעות, מלבד רעי כולנו היינו עייפים וכואבים. הכנו ארוחת ערב והשבנו את כוחותינו.

היום הרביעי הוא גם משימה לא פשוטה. ביום זה צריך ללכת 18 ק"מ, רוב המסלול הוא במישור עם ירידה קלה ומתונה. את המסלול רצוי לסיים עד שעה 14:00 ולהגיע לפיורד שבו היינו לפני הטיול (מילפורד סאונד) שם אתה עולה על סירה שלוקחת אותך למקום שבו אתה עולה על אוטובוס שמחזיר אותך לטה אנו (120 ק"ה נסיעה). אם לא מגיעים עד שתיים בצהריים צריך לחכות שעה לסירה הבאה במקום שורץ בזבובי חול ששמו , איך לא sand fly point ..

על מנת להספיק כיוונו שעון לשש בבוקר בכוונה לצאת לפני 7:30. קפה, ארוחת בוקר קצרה ויוצאים לדרך. מזג האוויר צפה גשם לפרקים. אכן היה מעונן אולם גשם לא ירד. המסלול ביום זה עובר לאורך נהר שזורם בעמק הקרחוני אותו ראינו ממעבר ההרים, מדי פעם נופלי ממש לידך מפלי מים עצומים. אחת מהבחורות הניו זילנדיות שהכרנו שעוסקת בטיפול פיזוטרפי בספורטאים חבשה לי את הברך עם פלסטרים מיוחדים דבר שסייע לי ללכת. גם ליעל ולשי כואבים השרירים וההליכה הייתה לא קלה. היחידי שלא כאב לו כלום היה רעי שנראה שיכול היה לרוץ את המסלול כולו (עם תרמיל על הגב).

על מנת להספיק את המרחק המצאנו שיטת הליכה שקראנו לי שיטת הארבעים וחמש דקות – הולכים ארבעים דקות ונחים חמש. בכל מנוחה זוכים לאכול חטיפי אנרגיה, שוקולדים, אוראו וכדומה. הלכנו בקצב טוב ונראה היה שנוכל להגיע לסירה שיוצאת בשעה שתיים. כשעה לפני סיום המסלול החל לרדת גשם רציני. לבשנו את מעילי הסקי שלנו, שמנו כובעים והלכנו בגשם. לשמחתנו המעילים היו טובים ומים לא חדרו אותם ולא הרטיבו אותנו. הגענו לנקודת הסיום רבע שעה לפני השעה שתיים, הפעם רעי הלך איתנו והגענו לנקודת הסיום יחד. במקום כבר היו רוב החברה מהקבוצה שלנו שמחאו לנו כפיים כשנכנסנו למחסה שהיה במקום. אגב היינו הישראלים הראשונים שהגיעו לסיום ואפילו הקדמנו כמה חברה מניו זילנד… תמונות מהיום האחרון:

ותמונות מקו הסיום:

הגשם לא הפסיק לרדת, בפסגות ירד שלג. הגענו עם הסירה לטרמינל ממנו יוצאות הסירות למילפורד סאונד, רכשנו כרטיס אוטובוס חזרה לרכב שלנו שחיכה במקום ממנו יצאה הסירה ביום הראשון. מאחר וירד גשם שוטף במשך שעות, מהצוקים שבצידי הדרכים נשפכו מפלי מים עצומים בגובה של מאות מטרים, המחזה היה מטריף חושים התמונות הללו צולמו מתוך האוטובוס אבל אפשר לקבל קצת את התחושה של העוצמה:

בשעה חמש עלינו על הרכב שלנו ונסענו לקרוון. חיברנו אותו לחשמל, פירקנו את התיקים, מקלחת חמה ויצאנו לעיר למסעדה איטלקית חביבה, פיצה פסטה גלידה, והלכנו לשון, מאושרים.

קשה לתאר במילים את ההרגשה שהייתה לנו בסיום המסלול הארוך והמדהים הזה. הצבנו לעצמנו משימה לא פשוטה, קשה היה להתכונן אליה פיזית ונפשית, למרות שעשינו מאמצים, אבל כל מה שהלכנו לפני כן לא היה דומה למה שעשינו בארבעת הימים הללו. גם המזל שיחק לטובתנו וזימן לנו מזג אוויר מושלם לטיול. המקומיים טוענים שבשנה יש במקום הזה רק 14 ימים של מזג אוויר כמו זה שטיילנו בו, שניים מהם קיבלנו אנחנו… מי שיצא למסלול יום אחרינו נאלץ לעבור את הפאס בגשם ושלג… (אני לא רוצה אפילו לדמיין מה היה קורה אם היה מקום ב-20/1…)

המילפורד טרק היה חוויה משפחתית מיוחדת במינה שחרט בכולנו משהו וחיזק את התא המשפחתי שלנו לכל החיים, כך אני מקווה. אני רוצה להאמין שהחוויות המשותפות שעברנו בו – הקשיים וההנאות, העזרה וההתחשבות, ההכרות עם אנשים חדשים, ההסתפקות במועט – בדברים בסיסיים בלבד, ישמש לילדי צידה להמשך חייהם, ייטע בהם ביטחון ביכולות שלהם לצלוח קשיים, וגם הבנה שעל מנת להשיג דברים טובים ומיוחדים צריך להתאמץ, ושאין שני לכח הרצון…

מאוד חששנו מהטיול הזה, שוחחנו עליו עם הילדים פעמים רבות, הכנו אותם שהוא יהיה קשה, שנצטרך לעזור אחד לשני, שנסחוב תרמילים כבדים, שיהיו עליות וירידות, ושיכאב. אני חושב שהם היו מוכנים אליו ושעמדנו בו בגבורה.

היום יום שישי. עוד מעט נאכל ארוחת שבת. מחר נפגוש את אבנר ומירב כאן בוואנקה, אנו מכינים להם ולחברים שלהם חמין.