נבחרת החלומות

ארוך…. אבל מותח ושווה…

פרק ראשון – הגרירה
מתחילת הטיול אנחנו שומעים מרעי דבר אחד מאוד ברור – אני רוצה, שלא לומר "צריך" לעלות ל"טורסים". למי שלא מבין – הכוונה לעלות בטראק ארוך וקשה לטורס דה לה פיינה. שלושה עמודי גרניט ענקיים שמצויים בפארק בדרום צי'לה שנקרא על שמם. וגם, כמובן, לעשות כמה טראקים באושואיה.אני כמובן אמרתי "עלי", שהרי זה חלק מהמסלול. מבחינתי זו משימה – אין מצב שאני לא מביא את רעי לשם, יהיה מה שיהיה, יעלה כמה שיעלה..בגלל מזג האויר החלטנו לרדת לאושואיה ולטייל בטורס רק לאחר מכן.

כפי שכתבנו בבלוג הקודם, חנינו לפני המעבר לארץ האש על חוף הים, 25 ק"מ מהמעבורת שעליה עולים כדי להגיע לאושואיה. קמים בבוקר, אבל בוניטה מסרבת להניע. הסטרטר עובד אבל היא בשלה. התייעצנו עם נדב, חבר של ירון ועדנה מישראל, שמנהל את המוסכים של מרצדס בישראל והוא ניסה בשלט רחוק לעזור לנו. בכל בעיה שמתעוררת אני מתייעץ איתו והוא ממש חלק מהצוות התומך שלנו.

נסעתי עם ירון ועדנה לבסיס המעבורת כדי לנסות למצוא מכונאי שיוכל לסייע לנו. הבנו מיד שאין בטווח של 200 קילומטר שום מכונאי רכב. וגם אם נביא מכונאי, מי ערב לנו שהוא יצליח לאתר את התקלה. החלטנו להזמין גרר. כמובן שאין באזור גרר והגרר הקרוב נמצא גם הוא לכל הפחות כ- 200 קילומטר מאיתנו, בעיר פונטה ארנס. החלטנו שירון ועדנה ייסעו עם רעי לאושואיה ויעל ואני נמצא פתרון ונגרור את בוניטה לפונטה ארנס, עיר גדולה , 150,000 איש ששם נוכל לתקן את הבעיה.

תמונת מצב – אנו תקועים בקצה העולם (מיקום בסו הפוסט), על דרך עפר, היום הוא יום ראשון אף אחד לא עובד. וכל מה שיש לנו זו כוכבה (רשת הסטאר לינק שלנו), שכל ישר וחברים טובים.

בבית הקפה הקטן ליד המעבורת גייסתי לקבוצה שלנו את חבייר, בעלה של הטבחית. החבר חבייר ניסה לעזור לי למצוא גרר (הכל כמובן בספרדית, שרעי טוען שאני מדבר אותה באופן שוטף). החלפנו טלפונים לאחר שיצרנו קשר עם גרריסט שאמר שיוכל לבוא רק מחר. חזרתי עם ירון לבוניטה, נפרדנו מירון רעי ועדנה, ונותרנו לבדנו, יעל, בוניטה, מעט מים, ורשת אינטרנט של כוכבה….החלטנו לגייס לנבחרת גם את ארז קורנפלד, חברנו מרם און, לארז עסקי יבוא בשר בארגנטינה וצ'ילה וגם ממש קרוב לכאן בארץ האש. התקשרנו אליו והוא מייד חיבר לנו את חברו, קרלוס, מומחה לרכבי שטח. אלא שקרלוס נמצא אמנם קרוב, אבל בארגנטינה, בצד השני של המעבורת והוא לא יכול לבוא אלינו. קרלוס ניסה למצוא לנו גרר ומכונאי שיבוא לראות מה הבעיה. קרלוס הוא נוצרי-ציוני אדוק ומייד גוייס גם הוא לקבוצה.

נכון לשעה 4 אחר הצהריים מצב הדברים היה  כזה – אין עדיין שום פתרון באופק אבל יש לנו קבוצה רצינית של אנשים שמנסים לעזור. בקבוצה כבר שישה שחקנים – יעל ואני, נדב, ארז, קרלוס וחבייר.בשעה 4 אחר הצהריים נדלק האור הראשון. החבר חבייר השאיר לנו הודעה בווטסאפ שמצא את מאוריצוס גרריסט מבפונטה ארנס, שמעוניין לחתום בקבוצה שלנו ולצאת אלינו ממש עכשיו ולהביא אותנו עד הלילה לפונטה ארנס (3 שעות נסיעה לכל כיוון). סיכמנו מחיר והבחור יצא לכיווננו לאחר שהבהרנו לו שחוץ מבוניטה צריך לקחת גם אותי וגם את יעל. הבחור אמר שאין שום בעיה.

ואכן, אחרי 3 שעות אנו שומעים צפצוף ומשאית מנוף נעמדה מאחורי בוניטה . מהגרר יצאו שני בחורים, מאוריציוס ועוזרו. תוך חצי שעה בוניטה עמדה על הגרר. כמובן שבקבינה היה מקום רק לגורר ולחבר שלו כך שיעל ואני ישבנו בבוניטה, למעלה.

עכשיו החלה נסיעה מפחידה של 3 שעות עד לפונטה ארנס, יעל ואני יושבים למעלה, קור איימים ורוחות חזקות שמנדנדות את בוניטה מצד לצד. חצי מהזמן עצמתי עיניים מרוב פחד.במקביל, קרלוס, החתים לקבוצה את חברו הנרי, מכונאי מחונן (לטענתו) שיפתור לנו את הבעייה. סיכמנו שנגרור את בוניטה למוסך שלו. הגענו לעיר בשעה 11 בלילה. פרקנו את בוניטה ולקחת מלון בעיר.קבעתי עם הנרי להפגש בשעה 10 בבוקר במוסך.

נפרדנו בחיבוקים ממאוריציוס שהקפיץ אותנו למלון, והלכנו לישון. מחר יום חדש וכולנו תקווה שהבעייה תפתר. עדכנתי את כל חברי הקבוצה שאנחנו בפונטה ארנס והודתי להם על העזרה. עדכנתי גם את רעי, ירון ועדנה, שבינתיים הצליחו להגיע לאושואייה.

פרק שני – הנרי

כמובן ש 10 בבוקר לא היה אף אחד במוסך. הנרי הודיע בבוקר שיבוא ב11 והגיע ב12.30 (טרנקילו – זמן דרום אמריקה). המשימה הראשונה הייתה להכניס את בוניטה למוסך. הנרי גרר אותי עם רצועה שהוצאתי מבוניטה. נכנסתי למוסך וחשכו עיני. מדובר בסככה ענקית בתוכה משאית מרצדס ענקית. סביב הסככה פזורות משאיות, טנדרים, כולם מושבתים. רצפת "המוסך" היא אדמה מהודקת, אין ליפט או משהו דומה והברדק חוגג. התקשרתי מבוהל לארז והוא אמר לי שהוא דיבר עם קרלוס שטען שמדובר במכונאי מחונן שנחשב כ"גאון" ושהוא סומך עליו. אחרת לא היה מחתים אותו. לא הייתה לי שום ברירה וקיוויתי שלא מדובר בהימור כושל.

על מנת להכניס את הקבינה של בוניטה למוסך, משכנו אותה עם רצועה וראצ'ט אותו הוא עגן למשאית שחנתה בתוך המוסך….

אחרי שחצי מבוניטה הייתה בתוך ה"מוסך" התחיל הנרי לעבוד. אני ניסיתי להבין מה הוא עושה ומידי פעם זרקתי שאלה. אחרי רבע שעה הנרי סילק אותי מהמקום ואמר שהוא לא מוכן לעבוד כשהלקוחות שלו מסתכלים עליו. הוא הודיע לי שיתקשר בשעה 17.00 ואז הוא יוכל לתת לי עדכון. בבושת פנים עזבתי את ה"מוסך" והלכתי לאכול משהו.

בשעה חמש, אחרי שהוא לא התקשר ולא ענה להודעות שלי הגעתי למוסך. הנרי עדכן אותי שיש התקדמות – בוניטה מניעה אם מספקים לה דלק ממיכל חיצוני ואם מרססים לתוך סעפת היניקה תרסיס סיליקון לניקוי רכב כמו שיש במכוני שטיפה.הוא חשב שיש בעיה במיכל הדלק והחליט לפרק אותו ולראות מה הבעיה. תוך שעתיים הוא פירק והרכיב את המיכל ולא היה שום שינוי. לפחות ידענו שאין בעיה במיכל הדלק. הוא הניח שהבעיה היא במשאבת הדלק. הוא פירק אותה ואמר שנלך מחר לסוכנות של מרצדס ונקנה חדשה. השעה הייתה 10 בלילה, יעל חברה אלינו והלכנו לשון במוסך.

בבוקר (שעה לאחר המועד שקבענו) הלכנו לסוכנות מרצדס. מנהל המוסך אמר לו שהבעיה היא לא במשאבה אלא כנראה בחיישן לחץ מנוע. המשאבה הורכבה חזרה (פרט חשוב להמשך הסיפור), החיישן פורק והורכב והבעיה לא נפתרה. הרכב מניע רק אם מרססים לתוך הסעפת את ספריי הניקוי….
אחר הצהריים הגיע חבר נוסף, מומחה למנועי דיזל שהנרי החליט להתייעץ איתו. החברה פרקו את חיבורי הדלק למזרקים והתברר שיש בהם בעיה. אבל, לשמחתי, הם טענו שאין שום בעיה להמשיך לטייל ככה ושעדיף לתקן את זה כשנגיע יותר צפונה כי במקום בו אנו נמצאים אין שום סיכוי להשיג חלפים בזמן סביר. סוכם שנצטייד בספריי ובמברג לפתיחת צינור הסעפת ונצא לדרך. היה ברור שאין שום טעם שנסע לאושואיה שמרוחקת 2 ימי נסיעה, רק בשביל לחזור אותם. הנרי הסמיך אותי ואת יעל להתניע עם ספריי והרגשנו שאנחנו על הסוס (עם הפנים אחורה).

התקשרנו לאורנה וירון שהיו עם רעי באושואיה ועשו יחד שני טראקים ורצו להמשיך לטייל שם. התברר שאין שום אוטובוס שמגיע מאושואיה לפונטה ארנס וסיכמנו שרעי יצא על אוטובוס של 12 שעות שיוצא ב-3 בלילה לריו גז'ייגוס בארגנטינה ואנחנו נחבור לרעי שם. שעת ההגעה המתוכננת היתה למחרת בשעה 2 בצהריים בריו גז'ייגוס, ארגנטינה. משם ניסע לטורס דה לה פיינה. עדנה וירון ימשיכו באושואיה ויצטרפו בהמשך.
בשעה 4 אחר הצהריים הנענו את בוניטה (עם הספריי) ויצאנו לכיוון ארגנטינה, 4 שעות נסיעה כולל מעבר גבול. חיבקנו והצטלמנו עם הנרי, והבטנו על פונטה ארנס במראה. מחר נפגש עם רעי ונצא לטורס – משאת נפשו של רעי.

וואמוס ….

פרק שלישי – הרוח והחושך וצינור הדלק.

הגענו לקראת חושך לריו גז'ייגוס בוניטה נסעה נהדר, שייטה במהירות 90 קמ"ש – חגיגה ממש. חנינו על חוף הנהר והלכנו לישון.
בלילה היו רוחות מטורפות – לא פעם חששנו שיעיפו את בוניטה מהמקום. כאמור רעי אמור להגיע למחרת ב 2 בצהריים והיה לנו זמן לסידורים, החלפנו בלון גז, הצטיידנו וחנינו בסמוך לסוכנות מרצדס בעיר, על כל צרה שלא תבוא.
המעבורת שמובילה מארץ האש לייבשת נמצאת כשעה וחצי נסיעה מהמקום בו היינו. בשעה 10.30 בבוקר רעי דיווח שהם נמצאים ראשונים בתור למעבורת אבל בגלל הרוח היא הפסיקה לעבוד ולא ברור מתי תמשיך. המשמעות מבחינתנו שלא נוכל להתקדם לכיוון הטורס. יש לכך חשיבות משום שנרשמנו להפלגה צפונה במעבורת אחרת שמפליגה 4 ימים בפיורדים המערביים של צ'ילה עד לפוטרטו מונט והיה לה תאריך יציאה מתוכנן שהיינו חייבים להיות עליה.

לשמחתנו הודיעו לנו שהיציאה של המעבורת הזו נדחתה גם היא בגלל הרוחות כך שהעיכוב בהגעה לטורס התקזז עם העיכוב של רעי.
מהון להון, לקח לרוח בערך 8 שעות להירגע עד שהאוטובוס יוכל לעלות כל המעבורת ולחצות חזרה ליבשת. חברנו לרעי בערב לאחר שעבר עליו מסע של כ – 19 שעות. החלטנו לפנק אותו בארוחת בשרים טובה במסעדה בעיר. היינו הסועדים היחידים במסעדה. האוכל היה גרוע, לא פחות מהמזל שלנו… חנינו ברחוב והלכנו לישון. מחר מגיעים לטורס, נסיעה של 350 קילומטר. פשוט….

קמים בבוקר, מתדלקים בדלק ובמים ומתחילים לצאת מהעיר צפונה.
ביציאה מהעיר, בום ! נשמע רעש מהמנוע, נדלקת נורית אדומה ובוניטה נעצרת. ממכסה המנוע עולה עשן לבן…עצרתי מיד בצד הכביש, תופס את הראש ושואל את עצמי למי עשיתי רע…בפעם הראשונה בטיול עברה בי תחושת ייאוש.

יורד מהרכב ופותח מכסה מנוע. אני רואה שהמנוע רטוב מדיזל. מבט חטוף ואני מבין שצינור הדלק התנתק מהמשאבה שהנרי פירק. למרבה המזל אני מצליח לחבר אותו בחזרה.אבל החלטתי שאני לא מתקדם בלי שמכונאי יבדוק את המצב. לא הייתי רוצה להיתקע עם הבעיה הזו, או דומה לה, רחוק מנקודת יישוב.
הזעקתי את קרלוס שהוא מהנבחרת שלנו והוא דיבר עם חבר שלו יאנו, שגר בעיר. יאנו מכיר איזה מכונאי שיכול לעזור. הבעיה שהשעה הייתה שבע וחצי בבוקר ובארגנטינה עד תשע וחצי בבוקר אין עם מי לדבר.

ניסיתי להניע את בוניטה והיא אכן הניעה, ואפילו הנורית נכבתה, אבל אחרי כמה דקות החיבור של הצינור התנתק שוב. ניסינו להדביק את הצינורית עם איזוליטבנד מיוחד וגם זה לא עזר. יאנו התקשר ואמר שהחבר שלו עסוק ולא יכול לבוא ושלח אלינו גרר שיביא את האוטו למוסך שלו. המצב הלך והחמיר…אני הייתי מיואש, ורעי עוד יותר – הוא רואה את הטורס מתרחקים ממנו. הבטחתי לו שהוא יגיע לשם. לא הייתה לי שום כוונה שלא לעמוד במשימה הזו.
כל שנשאר לנו לעשות זה לחכות עד תשע וחצי שהעסקים יפתחו. בזמן הזה יעל הכינה ארוחת בוקר, ביציות טובות ולחמניות וסלט. באמצע ארוחת בוקר דופק לנו בחור חביב על החלון ושואל אם אנו צריכים עזרה. אני יוצא אליו ורואה מאחורי בוניטה סמיטריילר שהבחור החביב הוא הנהג שלו.

אני מסביר לו את הבעיה, הוא מביט במנוע, אומר "אברה קדברה" והופ – התקלה מתוקנת (סתתתם…) חואן (זה שמו) אמר ששמע על הנבחרת שלי ושהוא רוצה להצטרף בתור קשר קדמי. הוא סיפר לי שיש לו חבר מכונאי שגר רבע שעה מכאן, הוא יתקשר אליו ויבקש ממנו לעזור.לא ידעתי איך להודות לו ובכל מקרה החלטתי להחתים גם אותו לקבוצה, שמטרתה להביא את רעי לטורס, על ידי מלחמה באיתני מזג האוויר ובעיות הדלק של בוניטה.תוך 20 דקות הצטרף לנבחרת גם מוייסס הלא הוא משה המחלץ, שהגיע עם פולסוואגן גולף חבוטה, עם שמשה שבורה, אבל עם אוברול מכונאים ושק מבד  עם כלי עבודה.לאחר שיאנו, הנרי, חואן ומשה הצטרפו לקבוצה אנחנו כבר 10 – כשהמטרה היא להביא את רעי לטורס. אחרי חמש דקות הגיע גם גרר ששלח אלינו יאנו, שאמר שאם לא נפתור את הבעיה הוא יגרור אותנו למוסך בעיר. זהו אנחנו 11 שחקנים. אפשר להתחיל במשחק.

משה בדק את המצב וקבע שיש חלק שבור, שבגללו מתנתק צינור הדלק מהמשאבה. התקלה הזו נגרמה על ידי הנרי, שפירק והרכיב את המשאבה. המטרה הייתה למצוא חלק כזה בעיר.החלטנו לנסוע בגולף החבוט של משה המחלץ לסוכנות מרצדס, לידה חנינו יום קודם. נכנסנו לסוכנות ושאלנו באם יש להם חלק. לאחר בדיקה קצרה נענינו בשלילה. החברה הציעו שנבדוק ב"עיר הקרובה", 800 ק"מ צפונה. אם יש להם, החלק יוכל להיות כאן מחר, הם אמרו. השעה הייתה 12:02. בשעה זו יש בחברת מרצדס הפסקת אוכל עד 14:00, רק אז יענו לנו… החלטנו לוותר על שירותיהם.

משה אמר לי שניסע אליו הבייתה ונאלתר פתרון. לא הבנתי בדיוק מה הוא מציע, אבל נסענו אליו הביתה. אחרי כמה דקות הוא יצא עם שקית אזיקונים, ואמר לי שנקשור את הצינור עם אזיקונים והכל יהיה בסדר. ואכן כך היה, חזרנו לבוניטה ותוך 30 דקות משה המחלץ הידק את הצינור למשאבה עם כמה אזיקונים ויכולנו לצאת לדרך.

בינתיים חזר אלינו גם חואן, נהג המשאית. יעל הכינה להם קפה טורקי לאות תודה. שילמתי למשה קצת יותר ממה שהוא ביקש, נפרדנו בחיבוקים ויצאנו לעבר מעבר הגבול עם צ'ילה שמרוחק מאיתנו כ300 ק"מ. אם הכל יעבור בשלום, נהיה עוד הערב, לפני החשכה בפארק הטורס דה לפיינה, ונביא את רעי למחוז חפצו.
אבל לא בבית ספרנו….

30 ק"מ לפני מעבר הגבול שוב נדלקה לנו אותה נורה. פתחתי את מכסה המנוע וראיתי שהכל תקין ומצוי במקומו כולל האזיקונים של משה. הנענו את בוניטה, המנורה כבתה והמשכנו לגבול.

סוף דבר

בשעה 19.00 הגענו לפארק הטורס דה לה פיינה בצ'ילה. במהלך הנסיעה הטורסים נגלו לעיננו במלוא תפארתם. מצאנו מקום לישון בו לפני הכניסה לפארק. למחרת תכננו לעלות אליהם, הליכה של 20 קלומטר, עליה של כ750 מטר, רובה בחלק האחרון של המסלול. מזג האויר אמור להיות מושלם. בבוקר עדכנתי את כל חברי נבחרת החלומות שהמשימה הושלמה, שהגענו אל היעד והודיתי לכל אחד מהם. בלעדיהם לא היינו מצליחים להביא את רעי. להודעה צירפתי את התמונה הזו, שחיכתה לנו בשעת הזריחה. היה שווה !