הקדמה (חלק א')

ניתן לדמות את שעבר עלינו בשבוע האחרון לסרט מתח והרפתקאות כדוגמת איניאנה ג'ונס, שבו הטובים נמלטים מהרעים. כל פעם הם נתקלים בקבוצה של טיפוסים, שמנסים לתפוס אותם, ואז רגע לפני שהם נתפסים במלתעות הרעים הם מצליחים להימלט מהצרה. אלא שאז, כשהם מנערים את האבק ומביטים סביב, הם רואים כנופיה חדשה של ה"רעים" , שמתחילים לרדוף אחריהם, ושוב הם מצליחים להחלץ מהצרה החדשה, ממש לפני שהם נכנסים למלתעות המפלצת, וככה חוזר חלילה…

עד שבסופו של דבר, זורחת השמש ואפשר לפסוע בנחת לעבר האופק, בשקיעה. ככה מסתיימת ההקדמה.

מי שרוצה (כמו שיש כיום בסדרות בנטפליקס) יכול ללחוץ על "דלג" ולהתחיל ישר בפוסט הבא, אבל אפשר בהחלט גם לקרוא את ההקדמה, אני מקווה שהיא לא תשעמם…

כשבוע לפני הטיסה, כשהמצב התחיל להתחמם, וחברות התעופה החלו לבטל את הטיסות לארץ וממנה, רכשתי כרטיס טיסה ליוון בישראיר, רק למקרה שבו איר אירופה תבטל גם היא, ואוכל לצאת ליוון עם ישראיר. משם כבר אוכל למצוא כרטיס למדריד, שממנה יוצאת הטיסה שהזמנתי לפראגוואי.

אכן, יום לפני הטיסה שלי ביטלה איר אירופה את הטיסה שלה. באופן מפתיע הטיסה שלי לא בוטלה, כך שלא היה לי צורך לעשות שימוש בכרטיס לאתונה, שנזרק לפח… ביום שישי המראתי למדריד, שם נפגשתי עם שי, שם גם שמענו על נסיון החיסול של נסראאלה… בהגעה שלנו לאסונסיון שמענו על גורלו (הלא מר).

שי ואני טסנו יחד לאסונסיון, בירת פראגוואי , לפגישה עם אנריקו, שהוא הכוכב של ההקדמה ועוד ידובר בו רבות.

ע"פ התכנית, אנריקו, שמכר לי את בוניטה, הקרוואן בו נטייל בשנים הבאות, אמור לחכות לי בשדה התעופה. יחד נסע למרכז פראגוואי לעשות את הליך העברת הבעלות והחפיפה.

אנריקו הוא מהנדס גרמני, עליו אומר חברינו עודד צפתי "שכבר עשה את שלו", והוא השקיע את נשמתו וממונו בבוניטה בשנים האחרונות. לטענתו, שתתברר בהמשך כנכונה, למעלה מ130,000 יורו…. נראה שאין נקודה שלא חשב עליה בתכנון הרכב אבל על זה נספר בהקדמה חלק ב' …

מכל מקום, תכנית החפיפה והעברת הבעלות היתה מתוכננת לפרטי פרטים עם לו"ז מסודר, טבלאות אקסל מהודקות, פגישות עם נוטריונים ובעלי מקצוע ומה לא…. רק שאנריקו לא מכיר את מרפי… שגם הוא כוכב הפרק הזה.

נחתנו כמתוכנן בשעה 5.30 בבוקר באסונסיון, בירת פראגוואי, וזה פחות או יותר היה הדבר האחרון והיחידי שאירע כמתוכנן.

אנריקו חיכה לנו עם שלט ביציאה מהשדה, יחד עם זוגתו הקולומביאנית מרתה (מסנטה מרתה קולמביה, למי זוכר…) חיבוק ונשיקה, ואז מודיע לי אנריקו, בקול רועד, באנגלית מעורבבת בספרדית וגרמנית שהם לקחו מלון באסונסיון אבל בבוקר בוניטה לא הניעה לו (דבר שלא קרה לו מאז רכש אותה לפני 5 שנים). לטענתו המתדלק בתחנת הדלק תדלק את הרכב בבנזין ולכן האוטו לא מניע….

הוא טען בכעס, שזה לא תקין שהשירות של מרסדס לא ענה לו בשעה 5 בבוקר ולכן החליט לשכור רכב בשדה התעופה ששרת אותנו בהמשך היום, והזמין לנו חדר במלון שבו התאכסן. באותו יום בשעה 11 היתה קבועה לנו פגישה עם נוטריונית בעיירת הספר ווילריקה – מרחק נסיעה של שעתיים וחצי

מהמלון שלנו באסונסיון, שם תכננו לחתום על ייפוי כח נוטריוני, שאותו היינו אמורים לאשר בבית המשפט ושיאפשר לנו לנוע ברחבי אמריקה עם הרכב. נסענו לאכול ארוחת בוקר במלון. כשעתיים וחצי לפני הפגישה סימנתי לאנריקו שכדאי לזוז כדי לא לאחר לפגישה. אלא שהיציאה מאסונסיון היתה רוויה בפקקים ואיחרנו ברבע שעה. הנוטריונית סרבה לחכות לנו, וכשהגענו נתקלנו בדלת המשרד נעולה… מצאנו נוטריונית אחרת שמשרדה היה פתוח והיא אמרה שתוכל לעשות לנו את המסמך. החמאתי לה על החולצה האדומה שלבשה ושאלתי אותה אם היא אוהדת הפועל….

מכל מקום, כשאנריקו הסביר לה מה השירות המבוקש היא אמרה, ברוב הגינותה, שמעולם לא נתקלה בעניין כזה מסובך והיא סרבה לעשות זאת. היא אמרה שיש לה חברה נוטריונית בעיירה, שיש לה יותר נסיון, וביקשה ממנה לפגוש אותנו (ממש כמו סיפור הקבלן של אייזן). מסתבר שהחברה שלה היא אותה נוטריונית שלא הייתה מוכנה לחכות לנו, אלא שהפעם דיברה עם המנהלת הגדולה שהסכימה לראות את זיו פנינו. כמה דקות הליכה והיינו במשרדה של הנוטריונית השניה. חיכינו 10 דקות ואז נכנסה נוטריונית עבת בשר עם חולצת טריקו אפורה ומהוהה עם הדפס של מיקי-מאוס עליה.. קוד לבוש שאפילו אני (שניצחתי את השיטה כמתואר בפרק הקודם) לא מעיז להגיע איתו למשרד…

מכל מקום, גם המיני מאוס אמרה שהיא לא מכירה את ההליך, והמליצה לנו לבצע את כל התהליך המורכב הזה בעיר הבירה אסונסיון, המקום ממנו באנו…. שם לטענתנ יש משרד מיוחד שמתמחה בעניין. מיותר לציין שהיא לא הבינה מדוע אנריקו זועף וקוצף על כך שהוא תיאם עם משרדה את בצוע ההליך שלושה שבועות קודם, ואף אישר את כל המסמכים ששלחנו לו, כולל צילומי הדרכונים שלנו וכדומה.

אז התברר לנו, שלמחרת לא עובדים כי זה יום ראשון , וביום שני יש פיאסטה כך שרק ביום שלישי ניתן יהיה להתחיל בתהליך שכולו אמור לקחת כמה ימים, לשיטתה..

מאחר שבשעה 16.00 הייתה קבועה לנו פגישה עם  הטכנאי ממרצדס שיבוא לבדוק מה לא בסדר בבוניטה, חזרנו מיד לאסונסיון, שוב בנסיעה של 3 שעות…

פגישה עם הטכנאי גילתה, לשמחתנו, שהרכב לא תודלק בבנזין, אבל שיש סתימה כלשהי במערכת הדלק ושצריך להביא את הרכב למוסך לבדיקה. כזכור החזרה לעבודה היא רק בעוד יומיים בגלל החג..

זו הייתה קבלת הפנים שלנו בפראגוואי , אחרי מסע של 20 שעות שהחל בתל אביב יום קודם…

כל מה שנותר לנו לעשות הוא לאכול ארוחת ערב במלון וללכת לישון. ולהתפלל שמחר הכל יתבהר.

אבל אנריקו לא יכול היה לשאת את חוסר הוודאות הזו, כשכל תכניותיו קורסות זו אחר זו. בשעה 7 בערב הוא החליט לצאת עם מרתה לגבול. מרחק 45 דקות נסיעה מהמלון. הוא עבר את הגבול לארגנטינה, ובדק עם מנהלי המכס בשתי המדינות באיזה מסמכים עליו לצייד אותי על מנת שאוכל לנסוע עם בוניטה ברחבי היבשת ללא כל בעיה. לשמחתו הוא קיבל תשובות פשוטות וברורות, בשני צידי הגבול, לפיהם המסמכים שבידיו מספיקים, שאין כל צורך ללכת לנוטריון ושכל המסע שלנו (כ 8 שעות כפי שציינתי) למינימאוס היה מיותר, ושתוך שעה אצל עורך דין באסונסיון פשוט ניתן להסדיר את הדברים.

מכיוון שכבר לא היינו בהכרה כשהוא חזר, הוא השאיר לנו הודעה אותה קראנו בשלוש בבוקר כשהתעוררנו מהג'ט לג.

הבנו שהשיבוש היה לטובה שכן, ככל הנראה, באם היינו פועלים ע"פ התכנית המקורית לא היינו מצליחים לחצות עם בוניטה את הגבול לארגנטינה – כשהמסמכים של גברת מינימאוס בידינו..

בארוחת הבוקר ראינו איך הצבע חזר ללחיו של אנריקו, שלראשונה ניתן היה להבחין בחיוך קל בזווית פיו.

ביום ראשון בבוקר הבנו שעניין ייפוי הכח בדרך לפתרון, ואנו מקווים שבוניטה תתוקן לאחר החג במוסך של מרצדס…

עם זאת, באופן לא מפתיע ולמרבה המזל (שאין לנו) התכניות המשיכו להשתבש ועל כך….. בפרק הבא

הכי חשוב בימים לא פשוטים אלו, שתהיה לכולנו שנה טובה, באמת.