ברילוצ׳ה ועוד מפגשים מהסוג האישי

חזרנו מצ'ילה לארגנטינה, לבארילוצ'ה – צפון פטגוניה, פחות או יותר מול מחוז האגמים של צ'ילה. נפרדנו משי בעיר אוסרנו בצ'ילה והיא טסה לניו יורק. פתאום יש מלא מקום בבוניטה…

ריקרדו:

המטרה שלנו בבארילוצ'ה היא למצוא מקום שישמור על בוניטה בזמן שנהיה בארץ. עוד לפני שיצאנו ראיתי אתר קמפינג בברילוצ'ה שמאפשר למטיילים לאחסן את הרכב שלהם בזמן שהם בחופשת מולדת. כ-10 ימים לפני שהגענו יצרנו קשר עם ריקרדו, בעל הבית של הקמפינג, שתקשר איתנו באנגלית ברמה גבוה. הנחנו שמדובר במקומי שמשתמש בגוגל טרנסלייט משום שעד היום לא פגשנו משהו, גם כזה שעובד באופן יומיומי עם תיירים, שמדבר אנגלית ברמה סבירה.

הוא אישר שאכן ניתן לאחסן אצלו את בוניטה וביקש שניתן לו התראה לפני בואנו וכך עשינו. הגענו לאתר הקמפניג אחר הצהריים. הדרך ממעבר הגבול לברילוצ'ה מרהיבה. הגענו ביום בהיר במיוחד. נוסעים לשפת אגמים כחולים, ההרים שעוטפים את האגמים מושלגים (מדובר בסוף החורף), הכל כאילו אתה בתוך גלויה…

פגשנו את ריקרדו, בחור גדול מימדים (בלשון המעטה) שיער פרוע וזקן, שמוביל מריצה ובה עצי הסקה. הוא בירך אותי לשלום ואמר שהוא מזהה את בוניטה ממרחקים (אחרי ששלחנו לו תמונה].

אתר הקמפניג שלו יושב על שפת נהר המקום עצמו הוא מדשאה ענק ית שמוכנה לקבל את האורחים. מאחר ואנחנו לא בעונה האתר כמעט ריק, ולריקרדו היה זמן אלינו. התחלנו לשוחח ולהפתעתי, הבנתי שהוא דובר אנגלית רהוטה כך שניתן היה להעמיק בשיחות. עד מהרה הסתבר לנו שהוא נשוי לאשה מרוסיה (נטשה) ושיש להם ילדה קטנה בת 5.

כמובן שמהר מאוד התיידדנו והזמנו אותו לקפה אצל בוניטה. הצענו לו קפה טורקי של עלית מישראל שהוא מאוד אהב, והשיחה התגלגלה לה למחוזות שונים ומרוחקים..

ריקרדו סיפר לנו שהוא בעצם מהנדס חשמל, בן 40. אחרי 15 שנה של עבודה במקצוע הוא החליט לעזוב את הפרנסה הטובה והבטוחה ולעבור לחיות ולעבוד בטבע. הוא מצא את המקום הקסום שבו היינו והקים אתר קמפינג אותו הוא בונה כבר שנה ב-10 אצבעותיו ביחד עם נטשה שגם היא מהנדסת מרוסיה, אותה הכיר בקאוצ' סרפינג.

ריקרדו מספר לנו שהוא בכלל מדען גרעין ארגנטינאי, ושהוא התמחה בתחום של פיתוח כורים גרעיניים. הוא סיפר לנו, שבארילוצ'ה, שעד אותו רגע חשבנו שהיא עיר שחייה על תיירות בלבד, ידועה כעיר שיש בה תעשית הייטק מתקדמת מאוד, בין היתר גם החברה שבה עבד. אחרי כמה שנים שעבד כמהנדס פיתוח של כורים גרעיניים הוא עבר לעבוד בחברה שמפתחת ומייצרת לוויינים והיה אחד הבכירים בחברה.

אחרי שכבש כמעט כל שיא אפשרי בתחום המקצוע שלו ולמרות שהוצע לו ולנטשה עבודה בשכר שלא מבייש שכר של אנשי הייטק בישראל, הם בחרו, לשנות את חייהם ולעשות מה שהם באמת אוהבים. שניהם פרשו מהעבודה המכניסה והבטוחה שלהם, יצאו מלב העיר והחליטו להקים את אתר הקמפינג בו התארחנו, ובו נלין את בוניטה לכמה חודשים.

מאחר ולמחרת אמור היה להיות היום היפה האחרון בשבוע הוא הכין לנו על מסלול טיול, ואף לבקשתי הוא דיבר עם לאלו, חברינו ממנדוזה, שמארגן לנו כרטיסי כניסה למשחק של בוקה ג'וניור בבואנוס איירס, על מנת להבין את הפרוצדורה בהשגת הכרטיסים למשחק.

למחרת יצאנו לטיול קצר באזור. מאחר ואין מילים לתאר את היופי של המקום  – ניתן לתמונות לעשות את שלהן.

משפחת רומנו:

כשחזרנו מהטיול, בכניסה המזרחית לעיר אני מתקשר לברוורמן, שותפי ואהוב ליבי. אני מעדכן אותו, שבהתאם לבקשתו, אני ברחוב סלטה 188. שולח לו תמונה של המקום ושואל אותו אם הוא מזהה. הוא אומר שלא. הוא זוכר את המקום על גבעה בתוך יער מחוץ לעיר, ואני שולח לו תמונה בלב רחוב סואן.

אמרתי ליפתח שאני לא נכנע ואכנס לשאול. אני נכנס לקיוסק שנמצא מתחת לבית ושואל את המוכר אם הוא מכיר את משפחת רומנו והאם היא גרה כאן. הבחור הנחמד אומר שכן. אני שואל אותו אם הוא מכיר את מריאנו. הוא אומר שבטח, שבעצם קוראים לו חבייר.

שאלתי אותו אם הוא יכול לקרוא למשהו מהמשפחה והוא אמר לי שלטיסיה, שהיא בת 86, גרה למעלה ושהיא לא בבית עכשיו, ושחבייר גר בבואנוס איירס.

יפתח, שהיה עד לשיחתנו אומר לי שהוא לא זוכר את השם לטיסיה אבל את מריאנו הוא זוכר גם זוכר, ושולח לי תמונה. הנה היא:

31 שנה לפני כן (כתב יפתח):….

ברילוצ'ה – סיפור מקומי

בשנת 1993 אנחנו מטיילים ברחבי יבשת דרום אמריקה. אנחנו – רועי שפץ, רוני טבצ'ניק, יפתח גורלי ואני.

מטיילים – יש לומר נוסעים ברכב שברולט סברביין אוטומטי שנרכש בארה"ב והושט לוונצואלה, שם שחררנו אותו והתחלנו להקיף את היבשת הדרומית.

במהלך הטיול אנו חוצים את האמזונס לברזיל ומשם ממשיכים לארגנטינה וצ'ילה, מגיעים לנקודה הדרומית ביותר, העיר אושוואיה בארץ האש ועולים חזרה צפונה. התחנה הבאה במסלולנו היא העיר ברילוצ'ה – עיירת סקי ושוקולד תיירותית וציורית.

אנחנו מגיעים לעיר בערב חשוך במהלך גשם שוטף ומחפשים את הנקודה בה אנו מתכננים לישון. בית משפחה  נמצא בפאתי העיר על גבעה קטנה מוקפת יער. קראנו על המקום בהמלצות של מטיילים  אשר ליקטנו מספרי המטיילים הפזורים בנקודות שונות בחרבי היבשת – מקור המידע העיקרי בתקופה בה אינטרנט וגוגל עדיין לא קיימים. אנו פותחים את התנ"ך של המטיילים בתקופה זו סאות' אמריקן הנדבוק– הספרון במהדורה החדשה ביותר שלו.

לאחר ניווט לא פשוט בחשיכה מוחלטת וויז י ואנו מגיעים לנקודה ורוני מתנדב ויוצא מהרכב, בגשם שוטף, לדפוק על הדלת של הבית ולברר האם יש מקום להלין את ארבעתנו. הדלת נפתחת ומסבירים לו בספרדית מנומסת כי הבית מלא לחלוטין וכל המיטות תפוסות ושאנו מוזמנים לנסות את מזלנו למחרת כי אולי יהיו מטיילים שיעזבו.

רוני חוזר לרכב, מאוכזב ומבואס, והאווירה באוטו שלנו הופכת באחת לכבדה וצריך להתחיל לחפש מקום לינה אלטרנטיבי, למצוא אותו בניווט נוסף ולקוות שיהיה בו מקום לארבעתנו.
אנחנו פותחים ספרים, ורשימות של כתובות אופציונאליות ומנסים לברר להיכן  הכי כדאי לנסוע בשעה כזו ובמזג אוויר כזה.

בעודנו מתלבטים, נפתחת דלת הבית וממנה יוצאת דמות קטנה תחת מטרייה גדולה ומתקדמת לעבר הרכב. אנו פותחים את החלון ואישה מבוגרת (מבוגרת = סביב גיל 60, שזהו כמעט הגיל שלי בעת כתיבת הסיפור) אומרת לנו שבגלל מזג האוויר לא נעים להם לשלוח אותנו לחפש מקום לינה אחר ויש להם ספה נפתחת בסלון שבה שניים מאיתנו יוכלו לישון ועוד מקום לשני מזרונים על הריצפה מאחורי הבר. ושהיא מציעה לנו את זה להלילה ומחר אולי יתפנו מטיילים ויפנו לנו מיטות.

אנחנו מסתכלים אחד על השני ובהתייעצות מהירה מחליטים להיענות להצעה הנדיבה ולחסוך את המשך החיפוש.

אחנו פורקים את הציוד ההכרחי ללינה של לילה ונכנסים לבית משפחת רומנו. ליתר דיוק, ממי פפי והבן מריאנו. הם פותחים לנו את הספה ליד האח עליה נישן גורלי ואני, שכבר רגילים לישון צמוד האחד לשני מהילדות, ואילו מאחורי הבר מתמקמים רועי ורוני על מזרנים ושקי שינה.

האמא הנחמדה מביאה לנו שתייה חמה ומשהו קטן לנשנש ומתחילה שיחה קלה עם שאלות לשמינו, מאין אנו מגיעים ולאן פנינו. השיחה מתנהלת בספרדית שעדיין לא שגורה לחלוטין בפינו אבל בעזרת רצון טוב ומעט דמיון אנחנו מצליחים להבין האחד את השנייה.

אחנו מסיימים את השיחה ומתארגנים לשינה בתקווה לשינוי מצופה בתנאים למחרת.

בבוקר אנו מתעוררים ועושים סיבוב בבית ובחצר ורואים עד כמה המקום יפה ומיוחד. אנחנו יושבים לארוחת בוקר בשולחן הגדול במטבח יחד עם בני הבית ועוד אורחים שנראים וותיקים בבית. בחור צרפתי מבוגר בשם ז'אן פול וזוג גרמנים בשם מארק וקלאודיה. הם מספרים לנו שהם כבר נמצאים כאן כמה ימים ושזה מקום נפלא לישון בו והמשפחה הזו מקסימה והם התאהבו בה והפכו אותה למשפחה שלהם כל זמן שהותם בברילוצ'ה.

ארוץ מהר קדימה ואספר ששבוע מאוחר יותר, גם לאחר שכמעט כל המטיילים עוזבים את הבית, אנחנו עדיין ישנים באותם המקומות, יוצאים עם בני המשפחה לעבודות החצר, ביקוע עצים, קניות, הכנת ארוחות משותפות וכו'. בארוחת הערב החלטנו כי כל ערב מישהו יהיה אחראי על תפריט הארוחה וכך יוצא לנו לטעום אוכל צרפתי, גרמני וארגנטיני וכל ערב מסתיים במשחק קלפים אל תוך הלילה מול האש הדולקת באח.

ניתן לומר כי בשבוע הזה הפכנו לפפי ולממי את סדר היום והם היו הולכים לישון מאוחר בלילה וקמים מאורח בבוקר, מה שהתאפשר בעיקר בזכות העובדה שלא נשארו אורחים נוספים בבית והיינו בו רק ארבעת הישראלים, שני הגרמנים והצרפתי .

זו היתה חוויה מדהימה וממש נקשרנו אל המשפחה המקסימה הזו שאימצה אותנו לחיקה. אבל לאחר שבוע מזג האוויר התבהר ונפתח לנו חלון זמנים להמשך הדרך לעבר התחנה הבאה שלנו "דרך שבעת האגמים".

אנו נפרדים מבני הבית לאחר תמונה משותפת וחליפת ברכות וחיבוקים ויוצאים לדרך כשאנחנו מותירים מאחור חברי אמת חדשים שרכשנו לנו בברילוצ'ה ואת ז'אן פול שנשאר איתם כי מארק וקלאודיה מחליטים להצטרף אלינו כטרמפיסטים לחלק מהדרך.

סיפור יפה על מקום אחד אנושי ומיוחד שמצטרף לאלבום החוויות של הטיול הזה.

הסיפור היה יכול להיגמר כאן אבל ההמשך לא פחות מעניין. אז הישארו עימנו.

אנחנו עוצרים בעיר להצטיידות אחרונה במוצרי מזון ואספקה חיונית ומתחילים את הנסיעה בשבילי העפר של דרך שבעת האגמים בשעות הבוקר המאוחרות.
הדרך קופצנית ומלאת מהמורות והאוטו כבד במיוחד עם שישה נוסעים על ציודם.

במהלך הנסיעה האיטית אחנו מרגישם פתאום נטייה חזקה מאד ימינה של כל הרכב ועוצרים מייד להבין מה קרה. יורדים מהרכב ומגלים כי הגלגל הימני אחורי שלנו נשבר יחד עם הציר עליו הוא מורכב. מכיוון שזו כבר הפעם השלישית שתקלה דומה קורית לנו אנחנו מבינים את המשמעות ואת סדר הפעולות הדרוש ומחפשים גרר גדול שיוכל לגרור אותנו למוסך בעיר הקרובה – ברילוצ'ה.

אנו מסבירים את המצב בעדינות למארק וקלאודיה, שמרגישים מעט לא נוח כאילו הכל קרה בגללם, ו"משחררים" אותם לדרכם להמשך מסעם.

וכך במוצאי אותו יום שעזבנו את משפחת רומנו אנחנו שבים אליהם בעצב מהול בשמחה ומסבירים להם על מה שהתרחש באותו הבוקר.

על מנת לא להאריך יתר על המידה אספר כי נשארנו בבית הזה מעל לשבועיים נוספים עד שהושלם התיקון של הרכב עם חלקים שהגיעו במיוחד. בשבועיים האלו היינו משפחה אחת גדולה ובילינו יחד ללא הפסקה.

מעבר לחוב הריגשי הגדול שהיה לנו אליהם, ומעבר לחוויה האנושית העצומה, אנו גם חייבים להם את השיפור הענק בספרדית שסייע לנו רבות בהמשך הדרך.

בסופו של דבר, הגיע היום בו נפרדנו שוב לשלום ויצאנו שוב לדרכנו עם גרון חנוק ועם הבנה מלאה של משמעות השם של המקום  בספרדית:

"No meolvide"

"אל תשכחני"

ואנחנו לא נשכח …….

ובחזרה לנובמבר 2024 :

בינתיים מגיעה החברה של המוכר ואני מספר גם לה את הסיפור על שלושת החברים שלי שהתארחו בבית הזה לפני 31 שנה ושהם רוצים למסור ד"ש למשפחה ובעצם לומר שהם לא שכחו…. החברה מתרשמת מהסיפור המרגש ואומרת לי שלטיסיה תהיה בערב בבית ונותנת לי את הטלפון שלה.

אני חוזר לבוניטה ומעדכן את יעל ששומרת על עליה בדאבל פארקינג…

חוזרים לקמפינג ומחליטים לחכות לערב ולהתקשר ללטיסיה. לפי עמדת החברה של המוכר, למרות גילה המופלג, היא חיית ווטסאפ ומתקשרת במכשיר כמו ילדה צעירה…

כמובן שכל הסיפור הזה התנהל בספרדית…

אני שולח את התמונה ללטיסה בווטסאפ ושואל אם היא זוכרת את החברה מישראל שהתנחלו אצלה למשך חודש שלם לפני 30 שנה. במקביל מעדכן את רוני רטבצ'ניק שנמצא בנאפל, ואת על ההתפתחויות. שניהם כותבים לי שהם לא ישכחו לעולם את משפחת רומנו

לטיסיה משיבה לי שבוודאי שהיא זוכרת, במיוחד את גורלי, שהטריף את כל הבנות בעיר. אנחנו נפגשים בערב בבית המשפחה, עושים על האש עם מריאנו שבמקרה נמצא בעיר, מקימים שיחת ועידה טראנס אטלנטית עד להימלאיה עם רוני, גורלי וברוורמן….

אני מתקשר לברוורמן ומספר לו שמאוד הייתי רוצה שככה יגמר הסיפור, אבל האמת היא שלטיסיה לא ענתה להודעות ששלחתי לה, היא גם לא השיבה לטלפונים שלי ואפילו לא התייחסה לתמונה ששלחתי. אנחנו מניחים שכנראה לטיסיה הזו בכלל לא קשורה לסיפור. החלטתי לוותר אבל כמו שאני מכיר את יפתח הוא לא ירפה עד שיידע מה עלה בגורלה של משפחת רומנו שלו.

הזוג הגרמני בלי שם…:

למחרת, נהיה סוער ואנו יוצאים לעיר לתקן את כירת הגז של בוניטה. חונים ליד חנות לתיקון מכשירים שפועלים על גז ומחכים לטכנאי שיכנס לתקן את התקלה.  

לפתע אנו שומעים דפיקה על החלון של בוניטה. מן הצד השני אני מבחין בזוג נחמד. פותח את החלון והם פונים אלי בגרמנית. זו לא פעם ראשונה שאנשים שרואים אותי ליד בוניטה פונים אלי בגרמנית ושואלים אותי אם אני מגרמניה. הסיבה היא שלבוניטה יש לך לוחיות זיהוי מגרמניה, שזה דבר מאוד נדיר כאן ביבשת, וכל הגרמנים באים לברר מה עושה היפיפיה הזו בדרום אמריקה. אני משתמש בשיטות של רז אייזן ומפעיל את הקלטת שמסבירה כיצד אנו, זוג ישראלים, נוהגים על רכב גרמני מפואר. מספרים להם על הפאן אמריקן הייווי על אושואיה ואלסקה ובלה בלה בלה..

הזוג הנחמד הזה לא מרפה. הם אומרים לנו, מבעד לחלון, שגם הם רוצים לעשות משהו דומה, ומתחילה להתפתח שיחה. אנחנו מזמינים אותם להכנס. כמובן שמתחילה שיחה מעניינת. משתדלים שלא להפריע לטכנאי הגז שבינתיים נכנס לתקן את הכירה, ואף מצליח לתקן אותה ככה שבסופו של תהליך היא עובדת כמו שצריך. הוא מקבל את שכרו והולך ואנחנו ממשיכים לשבת עם זוג הגרמנים, שהם פחות או יותר בגילנו, ושיש להם חלומות די דומים לשלנו.

אחרי למעלה משעה נפרדים. אני נותן להם את הסטיקר שלנו והם מבטיחים להדביק אותו על הרכב שיקנו ושאיתו יחרשו את אמריקה, בדיוק כמונו. הם מבקשים (ומקבלים) את הכתובת של הבלוג שלנו ואולי עוד נפגש בדרכים, מי יודע.

למחרת אנו טסים לבואנוס איירס. עשינו כביסה אחרונה, שאת רובה אנו משאירים בקרוואן, רוקנו את בוניטה מכל הפירות והירקות, ניקינו את המקרר והכנו את בוניטה לאחסון (ניתוק מערכות החשמל, ריקון מים, ניתוק גז וכדומה). את גינת הקקטוסים נתנו לריקרדו על מנת שידאג להשקות אותה עד שובנו בסוף ינואר.

בחמש נפרדנו בחיבוקים ונשיקות מריקרדו ונטשה ונסענו לשדה התעופה. היעד הוא בואנוס איירס. יש לנו כאן 4 ימים לבלות.