קיץ – חורף

מי שמכיר את יעל יודע שהיא סובלת, אבל מ-מ-ש סובלת מקור. כשקר היא לא מתפקדת, כואב לה, היא עצבנית ומקללת לפחות שעתיים ביום. יעל שונאת את החורף ומחכה ארבעה חדשים עד שיעבור. אני, מצד שני, אוהב את החורף מאוד, ומאוד לא אוהב שחם לי. הרווח שלי מהחורף הוא שהמניות שלי עולות בתקופה הזו בעיקר משום שיש לי יכולת להפשיר את יעל בחום גופי, ולעיתים (רחוקות) אני מקבל משהו בתמורה.

בנסיבות אלו, אחד הארגומנטים הכי חזקים שהעליתי בפני יעל, במטרה לשכנע אותה לצאת לטיול הארוך הזה, ובפרט בדרום אמריקה, היה שאנו נטייל כשמתחיל החורף של ישראל ונסע לחצי הדרומי של הכדור, שם למעשה קיץ. הרעיון לדלג על כמה חורפים במשך כמה שנים קסם לה מאוד, ואני מאמין שזה היה הקש ששבר את גב הגמל. הנה אנו נמצאים בדרום אמריקה – בישראל חורף, ואנחנו בארגנטינה ובצי'לה, בקיץ. דפקנו את הסיסטם, ללא ספק.

אלא שאליה וקוץ בה – אנחנו בפטגוניה, דרום צ'ילה וארגנטינה. אבל לפטגוניה, למי שלא יודע, חוקים משלה. בברילוצ'ה היו ימים חמים, אבל הלילות היו קרירים, עד קרים – 12 מעלות צלזיוס, לא משהו לכתוב עליו הבייתה.

עברנו לצ'ילה ועשינו רפטינג ביום שמש מדהים, של שמיים כחולים.

ומאז – שוד ושבר – כמעט כל הזמן גשם, וקר. 4 מעלות בלילה ו- 10 ביום. השמיים מעוננים רוב היום.

ביומיים הראשונים בהם ירדנו בקרטרה אוסטאל , נה היה קשה לראות את הנוף עוצר הנשימה במלא הדרו. יומיים ראשונים נסענו בגשם עד קוהייקה.

ביום הראשון הגענו לעיירה בשם פיופוי שם יש מעיינות חמים. היה נראה כאילו הגשם ממש הגיע בזמן הנכון. אלא שהמעיינות היו מלאים ולא היה מקום, גם לא בבוקר שלמחרת. החלטנו להמשיך דרומה לבירת הקרטרה – קוהייקה. רצינו לאסוף מוצ'ילרים שעושים את הקרטרה בטרמפים. מצאנו זוג איטלקים נחמדים והיה מאוד מעניין להעביר איתם יום נסיעה ולשמוע על הטיול שלהם.

לקראת ההגעה לעיר הייתה תאונה בכביש שהבנו שהיא חסמה אותו למשך שעתיים. לפני התאונה במקרה עצרנו בצד הדרך . אז ניגש אלינו רוכב אופנוע גרמני שהתחיל לדבר עם רעי בגרמנית. רעי אמר לו אינגליש בבקשה, ואז הוא הבין שלמרות שבוניטה מתלבשת בלוחיות זיהוי גרמניות, המוכרות לו, הבעלים שלה הם יהודים מישראל ונראה היה שהבחור טיפה מאוכזב. למרות זאת הוא סיפר לנו על התאונה ועל מעקף שיכול לחסוך לנו כמה שעות. ירדנו למעקף שהיה למעשה דרך שטח יפיפיה בין יערות ולאורך נהרות שוצפים אותה בוניטה צלחה ללא קושי.

כמה ימים קודם לכן שמעתי רעשים חשודים ממערכת ההיגוי של בוניטה. ירון סיפק לנו חבר טלפוני מישראל ממוסך מרצדס המרכזי בישראל שניסה לעזור אולם ללא הועיל. בקוהייקה נגשנו למוסכניק שהיו עליו המלצות, דקה לפני שסגר את המוסך. אשמאיל, המוסכניק החביב  סבר שיש בעיה בתפוח ההגה ואמר שיהיה קשה למצוא חלק כזה בעיירה. סיכמנו שלמחרת נבוא והוא ייבדוק את בוניטה לעומק אחר שהכנו את עצמנו נפשית לבלות כמה ימים העיר עד שיגיע החלק, התברר שרק צריך לגרז את התפוחים והכל יהיה בסדר, וכך היה. שילמנו לבחור 30 דולר ונפרדנו ובחיבוקים.

בקוהייקה גם נפרדנו מנעמה, שהייתה לנו כבת במשך שבוע. נעמה טסה לסלטה בצפון להמשך הטיול שלה. רעי ואני נכנסנו למספרה וקיבלנו גילוח ותספורת לעילא ולעילא . הצטיידנו ורצינו להמשיך דרומה.

דקה לפני שיצאנו עצרה אותי חנה, בחורה גרמניה שגם חשבה שאנחנו גרמנים. היא סיפרה לי בגרמנית שהיא עושה את הקראטרה באופניים עם חבר שלה אבל היא נפלה ברכיבה ונפצעה ביד. הרופא ביקש שתנוח כמה ימים והיא הייתה זקוקה לטרמפ עם האופניים. משימה  לא פשוטה בכלל. כמובן שהסכמנו, קבענו נקודת מפגש בעיר, פתחנו את מתקן האופניים שלנו וירון מתקן לה את האופניים בשמחה. ככה אימצנו את חנה לחצי יום בפנסיון מלא כולל ארוחת צהריים.

הורדנו אותה בסרו קסטייה – מקום קסום בקרטרה. בגלל שהיה יום בהיר של שמש זהר המקום במלא הדרו. ההר נראה כמו מצודה בלב השמיים….

משם המשכנו דרומה, הדרך התחלפה מדרך סלולה לדרך עפר קופצנית. החלטנו למצוא מקום על שפת נהר באמצע שום מקום ולחנות שם חניית לילה, וכך היה השמיים זהרו בכוכבי הדרום וכך גם הירח…

לקראת הבוקר התחיל לרדת גשם רציני מאוד, מכיוון שחנינו על שפת נהר חששנו שאם לא נצא משם אנו עלולים לשקוע. קמנו עוד לפני הזריחה, קיפלנו את עצמנו והמשכנו דרומה, שוב נסיעה בגשם שלא מפסיק לרדת. 6 מעלות צלזיוס…

היעד היה ריו טרנקילו. הדרך עברה בקמפינג שיעל ואני חנינו בו בטיול לפני 25 שנה. לשנינו היה זיכרון מדויק של המקום. זכרנו גם שנפגשנו שם עם זוג פנסיונרים שטיילו בפוסוואגן טרנספורטר, שכבר אז הייתה ישנה, אותה הפכו לקרוון בו טיילו בכל דרום אמריקה. כבר אז אמרנו לעצמנו שהלוואי וגם אנחנו נוכל לעשות את זה בגילם. והנה 25 שנה מאוחר יותר אנו עוברים בדיוק באותו קמפינג אחרי שהגשמנו חלום. עצרנו וצילמנו את המקום, שנותר בדיוק כפי שהיה אז – מקום קסום על שפת אגם גנרל חררה.

משם קצרה הדרך לריו טרנקילו. בהמשך היום היה חלון של 4 שעות של שמש, בדיוק כשיצאנו לסיור במערות השיש המדהימות שעל שפת האגם …..

למחרת יצאנו לשייט בלגונה סאן רפאל. מדובר בטיול שמתחיל בנסיעה של 100 ק"מ בדרך עפר לאורך עמק שנוצר על ידי קרחונים, ומסתיים ב4 שעות הפלגה לקרחון סאן רפאל, קרחון  שנופל לים, שהוא למעשה חלק מהאוקיאנוס השקט. את המראות לא ניתן לתאר במילים…..

בתמורה ללגונה ירון הכין לנו שניצלים ופירה .

אחרי נסיעה חזרה של אותם 100 ק"מ חזרנו, כמו שאומרים – עייפים אך רצוצים. ארוחת ערב במסעדה נחמדה ולמיטות.

למחרת שוב היה גשום. התקדמנו עוד 70 קילומטר לעיירה בשם פוארטו גדואל. חנינו באתר קמפניג קסום על שפת לאגו גנרל חררה הקסום. בעלת הקמפינג חטבה עצים והניחה אותם בחדר האוכל שהוא, כמו תנור הבישול, חוממו עצים בוערים.

ככה נראה הקיץ בפטגוניה – קר וגשום, אין ספק שיעל אכלה אותה…

למחרת הכנתי לצוות הפתעה מהסרטים. עליה נספר בפעם הבאה.