ביום שישי, 12.9.25 אנו חוזרים למסע שלנו. והפעם, לארץ טרופית יפה. נשתמע.
ביום שישי, 12.9.25 אנו חוזרים למסע שלנו. והפעם, לארץ טרופית יפה. נשתמע.
עולם מקביל במרחק נגיעה – ריו דה ז'ינארו
פונים מהרחוב הראשי ועולים 20 מטר בכביש צר, חולפים על פניהם של שני שוטרים, חמושים מכף רגל ועד ראש. פונים ימינה מהכביש לסמטה צרה, רוחבה פחות ממטר, מימין ומשמאל דלתות קטנות ומרפסות בגודל של שני מטר מרובע. הולכים בסמטה. אחרי שתי דקות נעמד מולנו נער בן 15, בידו אקדח גלוק מנצנץ, אמיתי. מאחוריו נער נוסף, מחזיק קלאצ'ניקוב, מחסנית בהכנס. הלב בתחתונים.
מאחוריהם יושב בחור צעיר ולפניו שולחן עץ ענק מלא בתאים קטנים ובהן מאות מנות של סמים, מכל הסוגים ובכל הצבעים, באריזות קטנות. שקיות או קפסולות מפלסטיק – קוקאין, הרואין, אקסטה, אמדי וכמובן גראס. הכל – מכל הבא ליד. מאחורי הבחור תלוי תפריט גדול , מודפס, שהוכן בבית דפוס, כמו במסעדה. בתפריט רשום מה מוכרים ומה המחיר. אחרי דקה מגיע לקוח נותן שטר של 10 חארס ומקבל קופסה קטנה מפלסטיק עם אבקה לבנה. אחריו עוד אחד, ועוד אחד. אח"כ עוברת את הדוכן בחורה בת 17 עם תינוק על הידיים ובידה שקית מהסופר, היא לא מתעכבת וממשיכה לביתה, כאילו כלום.
אנחנו לא נושמים, מחסירים פעימה.
5 דקות קודם לכן:
יורדים מהמונית בשכונת קופה-קבאנה, 100 מטר מהחוף המפורסם. מדובר באחת השכונות היוקרתיות והתיירותיות ביותר בריו שנחשבת "בטוחה". פוגשים את פרננדו, בחור בן 63, שחור למהדרין, שיער אפרו קצר. על צווארו 10 שרשראות זהב ענקיות, הקדמית עם מגן דויד גדול. על ידו השמאלית שעון זהב בגודל של בית.
אני שואל אותו, בעברית, אם אפשר לשלם לו בכרטיס אשראי, הוא עונה לי, בקולו הצרוד: "מה נראה לך, אני עובד רק בשחור…"
אמרתי לו שאין לי מזומן ואשלם לו רק אחרי הביקור בפאבלה. פרננדו אמר שאין בעיה, אני נראה לו אמין. מתחילים ללכת והוא מראה לנו בחור בחולצה ירוקה שהולך אחרינו ומציג אותו כשומר הראש שלו. הוא אמר שהוא ישמור עלינו בשעתיים הקרובות ואין לנו מה לדאוג.
פרננדו
פרננדו היה רקדן בלהקת קוקולוקו, להקת רקדנים ברזילאית שפעלה שנים בישראל בשנות ה-80 עם רקדניות מולטיות חתיכות שלבושות ביקיני ונוצות, כמו בקרנבל. אח"כ היה זמר בלהקת מנדרין – להקת חתונות ובר מצוות שעבדה ישראל ושרה שירים מזרחיים. הוא מכיר כמעט כל אולם חתונות בישראל, אפילו זוכר היטב את אולמי וגני פאר בעפולה. הוא מראה לנו תמונה שלו ושל פנינה רוזנבלום ואומר שהוא שר לה בחתונה השניה והשלישית…
אחרי 13 שנה שהיה בישראל גורש לברזיל והתגלגל למאפיה של ריו ששולטת בפאבלות. לאט לאט עלה בסולם הדרגות והיום, לדבריו, הוא אחד ממנהלי המאפיה בפאבלה שגובלת בשכונת קופה קבאנה. פרננדו עושה סיורים בפאבלה הזו רק לישראלים שמגיעים לריו והוא עושה לנו סיור פרטי בפאבלה שבה הוא חצי מלך. הוא מרשה לצלם, אבל כמובן לא את האתרים המפלילים או את האנשים החמושים.
הפאבלות
הפאבלות הן שכונות העוני של ריו ושל ברזיל כולה. רק בריו יש 900 פאבלות. חיים בהם כ 40 אחוז מתושבי ריו, כלומר כ-4 מיליון איש !
הפאבלות הן עולם ומלואו שמתנהל במקביל לעולם בו מתנהלת העיר ריו דה ז'ניירו המוכרת והידועה. יש בהן חשמל ומים וביוב ואינטרנט. תושבי הפאבלות כמובן לא משלמים ארנונה ולא על צריכת המים והחשמל שלהם, את העלות של זה סופגים האזרחים ההגונים.
כיוון שהשכונות לא חוקיות, התשתיות עלובות, הבתים בנויים זה על זה, אין היתרי בניה, אין בטיחות. הרחובות הן למעשה סמטאות ומדרכות ברוחב של מטר עד שני מטר. חוטי חשמל/טלפון/כבלים עוברים חשופים מעל הסמטאות ללא כל סדר.
רוב הפאבלות בנויות על צלע ההרים שסובבים את ריו כך שאתה כל הזמן עולה או יורד במדרגות אין סופיות. בתוך סבך המדרכות והמדרגות יש את כל מה שצריך אדם שחי בעיר – חנויות מכולת, ספר, לק-ג'ל, מסעדות, בארים, חנויות טלפונים וחשמל וכל מה שצריך כדי לחיות.
וכמובן – בכל פינה דוכן מסודר ומתוקתק למכירת סמים. הדוכנים נמצאים בחוץ, לא בתוך חדר או דירה או מקום מסתור. ככה, בצד אחת המדרכות , מתחת לגגון, התושבים עוברים לצידם כאילו מדובר בחנות שמוכרים בה בננות ואננס. מברכים את ה"מוכר" בברכת "בום דייה" כאילו הוא הירקן מלמטה.
העירייה של הפאבלה
אנו מטפסים עם פרננדו בסמטאות הפאבלה. הוא מכניס אותנו למשרדו של ראש העיר, שמקבל את משכורתו מהמדינה ולטענתו נבחר באופן דמוקרטי. ראש העיר יושב במשרדו (שני חדרים של אופן ספייס) מזיע עם מאוור קטן לבוש גופיה ומשחק בטלפון שלו, זה בערך כל מה שהוא עושה.
לידו, באותו חדר, הדואר – תיבות פתוחות לפי האותיות. כיוון שאין כתובות לתושבים בפאבלה, כל הדואר מגיע למשרדו וממיינים אותו לפי האות של שם המשפחה. מי שרוצה דואר מוזמן לחפש ולפשפש ולקחת את המכתב שקיבל שמונח (במקרה הטוב) בתא הנכון…
העיריה משלמת משכורות לעובדי ניקיון שמנקים את מדרגות והסמטאות הצרות של הפאבלה. והמדרכות הפלא ופלא נקיות. הזבל שנאסף על ידי עובדי הניקיון נזרק ללא כל בושה לערמת זבל ענקית על הכביש שנמצא, מן הסתם בלב הפאבלה, אבל הוא באחריות העירה של ריו. מכאן זו כבר אחריות של העיריה לנקות. מבחינתו של עובד הניקיון ושל ראש העיר, הוא ניקה את הפאבלה, והזבל נערם ונערם…
נגזרת של כללי המוסר
המאפיה שולטת בפאבלה, היא הדין והיא הדיין. למדינה ולמשטרה אין שום השפעה על הנעשה בה. השוטרים לא נכנסים לפאבלה, הם מקבלים שוחד בצורה מסודרת על בסיס קבוע. בלב הפאבלה יש תחנת משטרה שכמובן לא עושה דבר.
הכל מתנהל על מי מנוחות. כמעט, כמו שנספר בהמשך.
המאפיה אוכפת את חוקי וכללי המוסר (שלה) על התושבים של הפאבלה. בזכותה נחסך מהם תשלום על השירותים שהמדינה נותנת להן (מים, חשמל, ביוב, ארנונה וכדומה) והם נשמעים להוראותיה.
אם יש סכסוך בין התושבים, מכות, אלימות במשפחה, גנבות, סכסוכים עסקיים, הוא נפתר על ידי המאפיה שאוכפת את חוקי המוסר כפי שהיא רואה אותם לנכון. לשיטתו של פרננדו הכללים די דומים לשלנו רק טיפה פחות…. אסור לגנוב (בתוך הפאבלה) לפגוע בנשים בילדים, לאנוס ולמכור סמים לקטינים. אם עברת על החוקים שלהם הם גם השופטים וגם מוציאים לפועל את העונש לפי מה שנראה להם לנכון…
פרננדו לא חסך מאיתנו סיפורים על העונשים שהם נותנים למי שעובר על הכללים. לשומרי הראש יש הרבה זמן פנוי להמציא עונשים יצירתיים שילמדו את התושבים הסוררים לקח.
מגובה הפסגה
אנחנו מטפסים עם פרננדו לפסגת הפאבלה, השיפוע חזק וזה לא פשוט… חלק מהעליה עם רכבת כמו ה"כרמלית" שהעיריה בנתה בפאבלה. הרכבת הזו חוסכת למי שגר לידה טיפוס סיזיפי במדרגות. על הקירות מלא ציורי קיר צבעוניים – גראפיטי, מדהימים ביופים. ניגוד מדהים למה שמתחולל כאן.
בפסגה יש, איך לא? מגרש כדורגל מגודר. אם הכדור יעוף אין שום סיכוי למצוא אותו…
בפסגה יש לפרננדו נכס נדלן שהוא מתכוון לשפץ ולהפוך לסוויטה. אנו עולים למרפסת ויושבים לנוח. חייבים הפסקה להסדיר נשימה מכל העליות. פרננדו מספר לנו את סיפור חייו המדהים שבמשך כ 40 שנה קשור בסיפור של ישראל והעם היהודי. לפרננדו 10 ילדים מ-10 נשים שונות (9 בנות ובן) , 6 נכדים ושני נינים, והוא בן 63 !! הגוף שלו מחורר מכדורים שחטף במהלך חייו. הוא מראה לנו. הוא מספר לנו, שהסיבה שהוא מקיים סיורים היא חלק מאיזו עסקה שהיה צריך להשלים עם המשטרה כשנעצר מתישהו והוא היה צריך להוכיח לאורך זמן שהפסיק להיות חלק מהמאפיה והוא עובד "כמו שצריך" (אבל בשחור).
מהמרפסת נשקף נוף מדהים. המרפסת צופה להר הסוכר (שמוסתר בענן לצערינו) ולחוף של קופה קבאנה.
מהמרפסת של פרננדו רואים בבירור את שני העולמות שמתנהלים להם במקביל בריו – במרחק נגיעה…
אנו מתחילים להתגלגל למטה ליציאה מהפאבלה. חולפים בסמטאות, עוברים את קירות הגרפיטי ויורדים ברכבל. חוצים את הכביש, והופ אנחנו בשכונת קופה קבאנה. אני הולך להוציא מזומן, נותן לפרננדו 560 חארס ואנו נפרדים. מסדירים נשימה, לא מאמינים שזה קרה באמת.
פרננדו מספיק לבקש משי שתרשום עליו המלצות באתר האינטרנט "גרינגו" של המוצי'לרים, השיווק, מה לעשות, נעשה בעולם המקביל לעולם שבו הוא חי, והוא, הוא בסך הכל רוצה להשלים הכנסה, יש לו 10 ילדים לפרנס….
24 שעות אחרי – יום אחרי הסיור עזבנו את ריו. בצהריים אני קורא בוואלה שבריו מתנהלים קרבות עזים בשתי פאבלות (לא זו שביקרנו בה יום קודם) בקרבות אלו נהרגו 120מאפיונרים וכמה שוטרים. לפרננדו התבטלו הסיורים שהיו מתוכננים באותו יום….
הביקור בפאבלה היה ללא ספק אחד מהשיאים של הטיול שלנו בברזיל.
סלבדור
לפני שנחתנו בריו עוד הספקנו לבקר בסלבדור שם החזרנו את הרכב. סלבדור היא בירת באהיה והסמבה, היא המקום הראשון בו התיישבו הפורטוגזים שגילו את ברזיל, והייתה המקום אליו הביאו את העבדים מאפריקה. היינו בסלבדור שלושה 3 ימים, בשניים מהם השתוללה בעיר סופה טרופית ולא ניתן היה לצאת מהדירה. בכל זאת הנה טעימה ממה שראינו בסלבדור:
חוץ מהביקור בפאבלה של ריו עשינו בעיר את מה שעושה כל תייר.
היינו בחופים היפים של ריו:
החופים בברזיל ובריו בפרט מפוצצים ברוכלים שמוכרים מכל הבא ליד, כל מה שאתה רוצה וגם מה שאתה לא רוצה. בנימוס מציעים לך את מרכולתם וכמובן שהם מקבלים אשראי…(באמת).
להלן חלק ממרכולתם של הרוכלים בחוף איפנמה המוכר:
טיפסנו על הר הסוכר ועוד…
עזבנו את ריו ואנחנו בדרך לסאו פאולו. משם נטוס ארצה.
להתראות ממש בקרוב
אנחנו בשבועיים של טיול חופים.
דוגמים את החופים הכי יפים שיש לצפון מזרח ברזיל. מסאו לואיס ועד לסלבדור דה באהיה
השיטה פשוטה. דוקרים במפה את החופים עליהם המליץ לנו דנילו, החבר של יוני, לומדים עליהם קצת, בוחרים מקום לישון בו – בדרך כלל דירה עם סלון ושני חדרי שינה, קרוב ככל שניתן לים דוקרים בגוגל מאפ ויוצאים לדרך.
המעבר מחוף לחוף כרוך בנסיעה של 250-500 קילומטר, ואנחנו מתורגלים – 3 נהגים ,מוסיקה טובה, סנדווצ'ים, פירות ורכב חדש.
הנסיעה נוחה, הכבישים ארוכים מאוד אבל באופן מפתיע מצוינים ומתוחזקים היטב – הרבה מעבר לציפיות.
בתחילת הדרך נסענו מאות קילומטר ולצידנו אלפי (!!!) שבשבות רוח שמנצלות את הרוחות החזקות שמגיעות מהאוקיאנוס לייצור חשמל.
בכל חוף אנו מבלים יום או יומיים וממשיכים הלאה, ככה במשך שבועיים, עד שנגיע לסלבדור דה באהיה.
החופים מדהימים ביופיים והם יפים זה מזה באופן בלתי מוסבר. עד לאן זה יכול להגיע…
בדרך כלל התפאורה כוללת חול לבן ונעים לכפות הרגליים, עצי קוקוס ירוקים מאוד, חלקם נוטים בזוויות מיוחדות שמאפשרות למורים המקומיים להדגים עליהן חוקי חפיפית משולשים בשיעורי גיאומטריה, צבע המים נע בין כחול לטורקיז לירוק ובכל הגוונים על הרצף הזה.
על החוף בד'כ דוכני שייקים, שמשיות, כסאות או מיטות שיזוף, קייפרינה דגים על האש, תירסים גלידות וכיוצא באלו.
המים, בניגוד לחופים בדרום ברזיל , חמימים – כ 28 מעלות אז גם נעים להיכנס לטבול במים.
אנחנו בעונה היבשה, הטמפרטורות נוחות, לא חם מידי, יש שמש ועננים בשמיים דבר שמוסיף ליופי וגם מוריד את הטמפרטורה מחוץ למים.
שמות החופים לא ממש חשובים, וגם לא נזכור אותם, אבל התמונות מספרות הכל…
באחד החופים הגיעו דולפינים לשחות לידינו וליד קייאק ששכרנו.
באחד החופים סמוך לצוקים של אבן חול אדומה – ורודה.
באחד אחר, בזמן השפל הדגים נכלאים בתוך שוניות אלמוגים ואתה יכול לראות להקות ענקיות של דגים טרופיים ממש מקרוב.
השפל והגאות משמעותיים מאוד משום שאנו על חוף האטלנטי שם השפל וגאות האוקיאנוס חזקים מאוד. כמה מאות מטר החוף לאורך מאות קילומטר ישנה שונית אלמוגים ששוברת את גלי האוקיאנוס ויוצרת סוג של אמבטיה – לגונה עם גלים נמוכים שנעים לשכשך בה
באחד מסיורי הבוקר שלנו יצרו והמים והחול יצירות אמנות לשמחתי יעל התעקשה שאקח מצלמה.
סיימנו את סיור החופים בעיר סלבדור, בירת מדינת באהיה ועיר הבירה הראשו נה של ברזיל. סלבדור היא העיר השלישית בגודלה בברזיל, נבלה בה ארבעה ימים ומשם נטוס ל4 ימים לריו דה ג'ינארו. הגענו אליה בראשיתה של סופה טרופית. רוחות וגשמים עזים . נראה מה יהיה ….
מתחילים להריח את הסוף…..
לאחר נסיעה ארוכה, הגענו לעיירה פוז דה איגואסו.
אזור מפלי האיגואסו, נמצא בין שלוש מדינות – ברזיל, ארגנטינה ופרגוואי. זהו מעין אזור סחר חופשי ולכן, לפי הבירורים המוקדמים, נוכל להשאיר את בוניטה לזמן ארוך בפרגוואי.
הסיור במפלים נעשה בשני חלקים – חלק אחד בארגנטינה והאחר בברזיל. מכל חלק יש זווית אחרת של המפלים.
מכיוון שהטיסות כבר הוזמנו, נשארו לנו יומיים – לבקר בשני החלקים, לארוז ולסדר את בוניטה ולהעביר אותה לצד השני של הגבול ולהפקיד אותה במוסך שישמור עליה. בנוסף, הוחלט לעשות "יבש לפני רטוב" כלומר, לעבור פעם אחת את הגבול עם בוניטה הלוך חזור, כדי לראות איך זה באמת עובד.
לאור העובדה שהגבול עם פראגוואי עמוס ולוקח לפעמים כמה שעות לעבור אותו, ובתוספת העובדה שביום השני יש משחק של הפועל (ב 14:00 צריך לעצור הכל ולראות את המשחק), ברור לכולם שלא ניתן להספיק את הכל. לכן, הוחלט שאמיר יעשה לבדו את מעבר הגבול הראשון, כי הוא גם היחיד שבטוח יחזור לפה בפעם הבאה כדי לקחת את בוניטה.
כך שאמיר יצא לסידורים ונסיעה לפראגוואי, ואני והזוג הצעיר לקחנו מונית לצד הארגנטינאי, לראות את המפלים.
הסידור הוא שהמונית נמצאת איתנו כל היום ו"מעבירה" אותנו את הגבול הלוך וחזור, בלי לצאת מהרכב.
מייד עם מעבר הגבול – תענוג, מדברים איתנו בספרדית. סוף סוף חזרנו לתקשר.
בשמורה בצד הארגנטינאי יש רכבת שלוקחת אותנו בסמוך לחלק היפה של המפלים – גרון השטן. כל החלק הזה מלא בשבילים שהולכים בהם מעל הנהרות ובסמוך למפלים "קטנים" עד במגיעים ממש מעל לקצה המפלים ב"גרון השטן" המראה מטורף. עוצמה של מים שלא מפסיקים לגעוש ומוציאים רסס טיפול שממלא את כל האזור.
מה שכן, כמובן שהמקום מפוצץ בתיירים וכל הזמן ממתינים לאחרים שמנסים גם הם להצטלם בלי אלף איש בתמונה. כל זה קורה בחום של 35 מעלות עם כמעט 100 אחוז לחות…. היה מדהים, אבל חזרנו עייפים אך רצוצים!.
באותו ערב עוד הספקנו לקנות מזוודה לקראת האריזות ולהתחיל לארוז.
למחרת ירד כל היום גשם שוטף, לא מזג אוויר לעשות בו טיול. ויתרנו על החלק הברזילאי. ארזנו וסידרנו את בוניטה והיא יצאה לדרך עם כל הגוווארדיה לביתה החדש במוסך בפראגוואי. לאור פקק של שלוש שעות, החברה הפקידו את בוניטה והקקטוסים במוסך.
וכמובן שראו את המשחק של הפועל באיזה מתחם קניות (עם קליטה) בפראגוואי. אני ניצלתי את היום לעבודה במלון.
זהו, סיימנו את החלק הזה בטיול עם בוניטה. מחר טסים צפונה ועוברים לטיול אחר – באזור החופים, עם רכב שכור ולינה בדירות / מלונות.
נתראה שם….
בעוד שאנחנו כותבים את הבלוג – נחתמה עסקה לשחרור חטופינו בעזה. למרות שאנחנו רחוקים ליבנו נמצא בישראל עם המשפחות והחברים שמחכים לאהוביהם. מחכים להם גם אנחנו.
במעבר חד –
לפני כמה ימים, סיימנו את הביקור בפנטנל – אזור הביצות הענקי בדרום מזרח ברזיל, ששטחו גדול פי כמה משטח מדינת ישראל.
בבוניטו, עיר בשער הכניסה לפנטנאל, היינו מספר ימים, האזור מלא באטרקציות שעיקרו קשורות במים הצלולים שזורמים באזור, שכשכנו בבריכות מקסימות
צללנו במערת נטיפים
שנירקלנו בנהר עם מים צלולים במורד הזרם,
וביקרנו במכתש שבו מצאו להם עשרות תוכי מקאו בית.
אחרי בוניטו נסענו ללודג' בחלק הדרומי של הפנטנל ששמו ג'ונגל לודג'. שם עשינו ספארי שעיקרו שיט בסירת מנוע לצפיה בציפורים וביתר בעלי החיים, אבל גם רכיבה על סוסים, צעידה בתוך הבוש של הביצות, ונסיעה בג'יפ פתוח. אנחנו בסוף העונה היבשה כך שכל בעלי החיים מתרכזים איפה שיש מים ובסמוך לגדות הנהר. מעבר לציפורים ראינו קאפיברות שזה המכרסם הגדול בעולם, גודלו כמו חזיר בינוני, אנטילופות, מאות תנינים (קיימן) וגולת הכותרת הייתה כמובן היגואר.
באחד הסיורים שעשינו, סיפרה לנו והמדריכה סיפור מעניין על שני עצים שאיני זוכר את שמם. הראשון הוא עץ הדומה לתמר, שפרותיו אהובים במיוחד על תוכי המקאו, נקרא לו תמר.
התמר גדל לו בקצב שלו ובגזע שלו, בגובה של כמה מטרים מעל האדמה, נובט לעיתים עץ טפיל שגם את שמו איני זוכר, נקרא לו לצורך הסיפור "גזלן". גזלן ניזון בשלב ראשון מהתמר ומהחומרים שנמצאים בגזע. הוא גדל לאט לאט ומוציא שורשי אוויר, שיורדים לאדמה. אחרי כמה דנים שורשי האוויר משתרשים באדמה. הגזלן יכול להסתדר לבד ולהמשיך בלי התמר.
אלא שאותו גזלן, במקום לשחרר את התמר ולחיות בעצמו, ממשיך לחבק את התמר חזק חזק ולהישען עליו ובכך לחסוך מעצמו בנייה של גזע חזק ואיתן.
וככה אתה רואה לעיתים רבות שני עצים מחוברים – התמר, שגדל וגובה לו לאיטו וסביבו הגזלן שמחבק אותו ומגדל את ענפיו סביב התמר וזאת כאשר שורשיו כבר נטועים היטב באדמה, והוא יכול להסתדר לבד.
למעשה הגזלן תלוי בתמר, שכן הוא נשען עליו, אם התמר ימות, ימות גם הגזלן, כי אין לו נקודת משען אמיתית מעבר לתמר. והאמת שזה מה שקורה בסוף, התמר מת מהחיבוק החונק של הגזלן, שכן כבר אין לו כוחות לתמוך בו, ומותו של התמר גורם בדרך כלל למותו של הגזלן, שכבר אין לו על מי להישען.
לא מדובר במערכת סימביוזית של שני העצים, שבה שני הצדדים מרוויחים ממערכת היחסים, אלא במערכת יחסים תלותית, התמר לא מקבל שום דבר מהגזלן, אשר מחבק ומחבק את התמר ונשען עליו, עד שזה מת מאותו חיבוק דבר שגורם בסופו של דבר למותו של הגזלן.
כשראיתי את התמונה של הגזע המת של התמר כפות בענפיו של הגזלן חשבתי מיד על האופן בו מסמל הסיפור את מצבה של החברה בישראל…
מצרפים לכם סרטון קצת ארוך (אבל שווה) שמסכם את החויה שלנו בשבוע הזה.
יאללה הפועל
כששגרת החיים שלך היא טיול, ולוח הזמנים שלך נקבע אך ורק על ידך, החשיבות של הימים והשעות היא שולית. רוב הזמן אין לי מושג באיזה יום אנו נמצאים ואני צריך לחשוב לא מעט כדי לדעת.
בכל הקשור לשעות, אנחנו עובדים יותר לפי השמש ופחות לפי השעון. בדרך כלל אנו הולכים לישון מוקדם, כי בשעה 6 כבר יש חושך ובשעה 9 או 10 אנחנו כבר ישנים. אם הלכת לשון כל כך מוקדם ואתה כבר לא ילד, סביר להניח שתתעורר ב-5 בבוקר לכל המאוחר. (בישראל אנו קמים ב-7), במיוחד שבגילנו כבר צריך לקום פעמיים בלילה להשתין..
יוצא שהשעה שאנחנו מתעוררים היא בדרך כלל לפני הזריחה עם עלות השחר. מסתבר שבשעה הזו, אותה לא הכרנו בישראל, מתעוררות גם הציפורים. וכשאתה ממש ישן בטבע, בחורשות עצים, ביחד עם הציפורים זו חגיגה כי באזור שאנחנו נמצאים, ביצות הפנטנל בדרום מערב ברזיל, יש המון המון ציפורים מכל מיני סוגים ומינים.
וכך, כמעט כל בוקר אנו מקבלים בחינם קונצרט תזמורתי מדהים – שירת הבוקר של ציפורים. ממש כמו בשיר מקהלה עליזה רק על באמת. אגב, כשאני אומר שירה אני מתכוון לשירה במובן הפשוט של המילה הזו.
הכיף הוא שבכל מקום בו אתה ישן יש תזמורת שונה, עם נגנים שונים והשירם שמנוגנים שונים בתכלית.
יוצא שאתה שוכב במיטה ער, לאחר שנתת את השתן השני של הלילה וכבר לא יכול להירדם (גם אחרי הפעם הראשונה כבר קשה להירדם), בחוץ עולה השחר והציפורים מתחילות לשיר. כל ציפור מתעוררת בזמן שונה כך שכל אחת מקבלת את הסולו שלה. לעיתים אתה ממש שומע ציפור שנותנת קטע נגינה ואחת אחרת משיבה לה בקטע שלה, כאילו הן מתואמות ביניהן באיזו הרמוניה. לעיתים יש הרבה ציפורים מאותו סוג ויש להם שירה דומה ואתה ממש יכול להבחין בשוני בין השירה של הציפורים מאותו הסוג.
פעמים רבות מדובר בציוצים מורכבים של מספר רב של תווים (ולא רק 'ציף ציף' או 'שריק שרק'), שחוזרים על עצמם כמה פעמים בדקה בדיוק באותו אופן. כשעולה השמש בדרך כלל נגמר הקונצרט ונראה שהציפורים יוצאות להפסקת אוכל או שהן הולכות לעבוד…
לאחר שהשלמנו עם העובדה שאנחנו קמים כל כך מוקדם כל בוקר כל שנותר לנו הוא ליהנות לנו משירת הבוקר של הציפורים שנראה כאילו הן מנסות להקל על המצוקה שביקיצה המוקדמת.
באחד המקומות אליו הגענו נאמר לנו שיש להקה גדולה של תוכי מקאו אדומים ענקיים. נזכרתי בקורס צילום אליו הצטרפתי לאחרונה, בו סיפר לנו המדריך על אפליקציה שמזהה את ציוצי הציפורים. כשהתעוררתי הפעלתי את האפליקציה (כאמור יקיצה מוקדמת…) אמרתי לעצמי שאם אני שומע את התוכי, אני קופץ. כמו שעון התחיל הקונצרט, האפליקציה זיהתה הרבה ציפורים (וגם את הנחירות של הבת שלי) אבל לא את המקאו. מעט לאחר שעלתה השמש, ואני כבר התייאשתי, פתאום אני רואה מקאו אדום באפליקציה. אני קופץ עם המצלמה, רק בתחתונים…. והופ, כל הלהקה, כ 20 תוכים אדומים ענקיים על העץ שליד בוניטה, סועדים את ארוחת הבוקר שלהם. פירות יער אדומים.
את התמונות בפוסט הזה נייחד לחלק קטן מהציפורים שראינו בשבוע האחרון, מוזמנים להאזין לשיר בתחתית העמוד תוך כדי צפייה בתמונות.
שבת שלום. וגמר חתימה טובה
התכיילות
מתחילים לג שלישי בטיול ולכן נפתח בפוסט של התאפסות על היעד שלנו ומאפיניו.
הטיול שלנו הפעם הוא בברזיל. המדינה הגדולה ביותר בדרום אמריקה, עם מעל 200 מיליון איש. משתרעת על חלק נכבד מהיבשת וכוללת כמעט את כל סוגי הנופים הקיימים (בלי שלג וקרחונים) – ג'ונגלים, הרים, מפלים, נהרות ואי אפשר בלי החופים המפורסמים – אלפי ק"מ לאורך האוקיינוס האטלנטי. בשל הגודל המטורף, והעובדה שאי אפשר להשאיר פה את בוניטה למעל 3 חודשים, אנחנו מתכננים הפעם לעשות רק מחצית מהדרך עם בוניטה , את החצי השני עם רכב שכור לאחר שנטוס לצפון מזרח ברזיל.פשוט אי אפשר לנסוע עם רכב מרחקים כאלו גדולים בתקופה קצרה.
אנשים – הברזילאים מגיעים בכל הצורות והצבעים – החל מלבנים (אירופאים) ועד כושים (נצר לעבדים שהובאו לפה מאפריקה לעבוד במטעים). רובם בצבע נהדר שנמצא איפשהו באמצע. עד עכשיו מצטיירים כשמחים ונחמדים ביותר, עם רצון אמיתי לעזור. הבעיה היא שהם דוברי פורטוגזית…
פורטוגזית – עד שכבר למדנו ספרדית ברמה מספקת כדי לתקשר, "נפלנו" על הפורטוגזית. בעקרון, היא דומה מאוד לספרדית, הרבה מילים זהות או דומות, אבל בהתחשב במהירות שבה הם מדברים, ובכך שגם הספרדית שלנו אינה ברמת שפת אם… מדובר באתגר אמיתי. עד כדי כך התדרדרנו, שהגענו למצב, שאנחנו מחפשים מישהו דובר ספרדית… (אנגלית מצרך נדיר פה). בעת מצוא נעזרים בידיים, ובעיקר בגוגל טרנזלייט. זה גם עוזר לתרגם את התפריטים הבלתי מובנים.
אוכל – האוכל הברזילאי כולל תבשילים שונים והרבה בשר (פריז'אדות הכוללות בשר, עוף ושאר חיות). כמובן יש גם המבורגרים פיצות ושאר מטבחים בינלאומיים . יש להם מסעדות בכל חור והמון מסעדות בופה, המציעות ארוחת אכול כפי יכולתך בגרושים. מה שעוזר מאוד למלא את צרכיהם של הזוג הצעיר והמלא אנרגיות ורעב, המצטרף אלינו ללג זה – שי ואורן.
התאפסות והתחלה – כאמור, במוסך של הגרמנים ממש לא סידרו את בוניטה. לכן, תיאמנו לנו מראש דרך ישראלי תושב ברזיל, מוסך חלופי בפורטו אלגרה – עיר בדרום ברזיל, 550 ק"מ צפונית מהגבול עם אורוגוואי. במוסך קיבלנו אותנו במהירות ומייד החלו שורה של בעלי מקצוע לתקן את כל הדרוש בבוניטה – מזגן, בלמים, תיקון ארונות וכדומה.
הבית – מרלו, טיפל בנו יפה, לקח אותנו לסיבוב בעיר ונתן לנו שלל אזהרות והמלצות בנוגע לברזיל. לאחר יומיים וחצי חברו אלינו אורן ושי ויצאנו את המוסך כמו חדשים, עם צוות שלם של חברים חדשים שהצטרפו לנבחרת החלומות.
התחלנו את המסע צפונה לאורך החוף המזרחי של ברזיל מהגבול עם אורגואי ועד לכיוון פלוריאנפוליס – עיר תיירות, הנמצאת על אי ומסביבה איים וחופים אין ספור.
הנה עבר לו שבוע ראשון, התכיילנו, התאפסנו על הגט לג, הבנו מה הולך, התחלנו להתרגל . אולה ברזיל!!
ים – זמן – מרחק.
אחרי שהתכיילנו , כלשונה של יעל, התחלנו לעלות צפונה. העונה כאן היא תחילת האביב. נעים ביום 24 מעלות, וקריר בלילה – 14-18 מעלות. פשוט מושלם. עברנו בכמה חופים, בחירה כמעט רנדומלית. כל חוף יותר יפה מהשני. באחד ראינו לוויתן… את הסרטונים תוכלו לראות בסוף העמוד אם תהיו סבלניים…
מהחוף יצאנו מערבה לכיוון בוניטו והפנטנל, שמורת הביצות הגדולה של ברזיל. מדובר בנסיעה של 1500 קמ'. כן, ברזיל ענקית, מעבר מנקודת עניין אחת לאחרת דורשת מסע רציני, נוסעים נוסעים נוסעים.. מזכיר לי את מערב אוסטרליה. אבל אנחנו מאומנים. תיכננו לעשות את הנסיעה ביומיים. לפני היציאה ישנו על חוף האוקיאנוס האטלנטי. כל הלילה ירד גשם זלעפות. חשבנו שזה יעבור בבוקר, אבל לא כך היה. עד 1 בצהריים לא הפסיק לרדת גשם. אבל חזק, וללא הפסקה. כצפוי, במקרה של בוניטה, דווקא ברגע הזה שבק המנגנון של אחד הווישרים, יש לנו שלושה וישרים בבוניטה וזה ששבק היה כמובן הווישר שמול הנהג… לא הייתה ברירה ונסענו בלי הוישר כשעה וחצי, עד שהגענו למקום שבו סידרו את התקלה, גם התיקון נעשה בגשם שוטף…
בצהריים התבהר והשמש יצאה לה. הנוף הוא נוף של גבעות מוריקות, עם יערות וחורשות טבעיות ושטחים חקלאיים מעובדים. עכשיו אביב אז יש עצים שפורחים ומאוד יפה.. להפתעתנו הכבישים ברמה גבוהה מאוד. אפילו יחסית לישראל. הרבה מאוד כבישי אגרה שמאפשרים לתחזק את הכבישים. בכל מקטע משלמים כמה חארס (המטבע המקומי, בלשונו של רוני טבצ'ניק) וממשיכים. עלינו לרמה מישורית שגובהה כ – 1,000 מטר. בלילה חנינו בתחנת דלק יחד עם עוד כמה נהגי סמי טריילר שבחרו ללון שם בלילה.
עשינו סטייקים על הפלנצ'ה במטבח החוץ שיש לנו בבוניטה – ארוחת חג. אגב פילה עולה כאן כ- 20 ש'ח לק'ג…
למחרת נסענו עוד 750 ק'מ (פוסט אוף קייק) עד לעיירה בוניטו. 10 שעות נסיעה.מדברים, ישנים, יעל מכינה סנדוויצ'ים, שומעים מוסיקה ומתכננים את הימים הבאים..
תכלס עכשיו באמת מתחיל הטיול. נאחל לכם ולנו שנה טובה. ושיחזרו כבר הביתה !
12 תגובות
בהצלחה והנאה
תודה
תהנו ובהצלחה!
שוב מקנאה☺️ תהנו מלא!
בוקר טוב
תמיד אמרתי שאתם חיים נכון.
תהנו מכל רגע.
מקנא בכם.
נעשה מאמץ
בוקר טוב, טיולכם … טיולינו… בהצלחה
שאפו עליכם!!
סעו בדרכים (לא) סלולות ושתפו חוויות… ❤️
בדרכים הידועות…
ארץ טרופית יפה
איזה כף – ביחוד לברוח מהמצב אצלנו
תעשו חיים
סעו בשלום, תהנו ותחזרו בשלום
Que a jornada os leve a bons lugares