מטמורפוזה

כאמור, נפרדנו מבוניטה  – נתראה איתה באוגוסט 2026, עוד 10 חודשים.

טסנו לסאו לואיז, עיר של כ 1.5 מליון איש בצפון מזרח ברזיל. שכרנו רכב מינוואן שברולט  איתו נטייל 18 ימים, וניסע בערך 3,000 ק"מ!

המעבר מבוניטה לרכב שכור הוא תהליך של מטמורפוזה בטיול שלנו.

הטיול של 4 אנשים ברכב שכור לתקופה כזו ארוכה שונה לגמרי מהטיול עם בוניטה ,ולמען האמת הרבה פחות נוח…

כל יום ישנים במקום אחר, זה דורש לארוז ולפרוק את הציוד פעם או פעמיים ביום, להיערך מראש עם בגדים ליומיים, להתרגל למיטות ומזרונים שונים, למצוא מלון או אכסניה מראש, להתווכח באם המלון מספיק טוב, איך המטבח שלו ועוד ועוד. כמובן גם נושא האוכל, אוכלים במסעדות, מתלבטים איפה ומה לאכול מה להזמין, לחכות לאוכל, לרוב להתאכזב מהמנות ורק לעיתים להתלהב… , והאמת שבסוף הכי טעים לאכול את האוכל שאנחנו מבשלים בדירה…

הנסיעה יותר שקטה, יותר מהירה ופחות קופצנית אבל הישיבה יותר צפופה ופחות נוחה, בבוניטה אפשר לשכב ולישון בנסיעה, לעמוד ללכת לשירותים ועוד פינוקים. בוניטה היא ממש בית נוסע. אז המעבר לרכב רגיל הוא ממש מטמורפוזה

מכל מקום שכרנו לנו מינוואן שברולט עם 8 קילומטר !! עם ריח של ניילונים.

סאו לואיס – נחתנו בסאו לואיס, עיר מחוז עם מרכז עתיק שניכרת בו השפעה של הקולוניאליזם הפורטוגזי מלפני כ -400 שנה. קירות הבתים בעיר העתיקה מצופים באריחי קרמיקה מתקלפים בצבע כחול – תכלת. מי שביקר בליסבון או בפורטו לא יכול שלא לראות את ההשפעה האדריכלית של המבנים שם לאלו שכאן. סיירנו בעיר ביום ראשון, העיר ריקה, חנינו ליד שוק איכרים מקומי הומה אדם, בשוק מלא דוכני אוכל ומזכרות ובמה מרכזית. כשחזרנו מהסיור, באמצע הצהריים על הבמה ניגנה להקמה מקומית, ועשרות ברזילראוס רוקדים מול הבמה, בצידי הרחוב דוכנים שמוכרים בירה קרה, קסאשה, אלכוהול ומיצים טרופיים טריים וקרים. היה יום חם ומיצי הפירות הקרים היו במקום. סעדנו באחד הדוכנים שהגיש שרימפסים טריים ומיני מאכלים וחזרנו לשנ"צ בריא בדירה.

בערב, קפצנו לים. כאמור יום ראשון וכל העיר בחוף הים. והחוף כולו מלא בנימפות צעירות ומבוגרות, אנשים משחקים כדורגל על החוף. בקיצור – חגיגה ברזילאית טיפוסית. נראה שאנחנו היינו התיירים היחידים במקום. קינחנו במסעדה טובה שהגישה לנו את בשר על האש שכל הבזילאים אוהבים – פיקנייה.
לאחר ארוחת הערב, הלכנו לאחת מהמסעדות בסגנון "בננה ביץ'" על הים, עם מוזיקת לייב והרבה ברזילאים שיכורים. יעל אמנם לא שיכורה, אבל זה לא מנע ממנה לרקוד בצמד עם איזו נימפה צעירה .

Lencois park או בשם שקיבל מאיתנו – לאוניסס

הרעיון לעלות צפונה לסאו לואיס עלה לראשונה כאשר בהכנה לטיול ראיתי סרטונים על מקומות ששווה לבקר בהם כשמטיילים בברזיל. פתאום נתקלתי בתמונה הזו:

בדקתי במפת הלווין של גוגל וראיתי את זה:

העמקתי את המחקר והבנתי שמדובר בשטח של דיונות כ – 50 ק"מ על 30 ק"מ שמשובץ במאות לגונות צלולות וכחולות שנקוות בין הדיונות בתקופת הגשמים. אין מקום דומה לזה בכל העולם.

אחרי שראיתי שהמקום הזה מרוחק מאוד מאוד מהאזור בו תכננו לטייל הבנתי שאם נרצה להגיע לכאן זה יוכל להיות רק בטיסה, סאו לואיס היא העיר הקרובה למקום הזה והיא מרוחקת ממנו כ – 300 קילומטר בלבד…

לימוד נוסף גרם לי להבין שהלגונות מתמלאות במאי עד יולי והחל מאוגוסט מתחילות להתייבש. השאלה הייתה האם באוקטובר, אחרי שנסיים עם בוניטה, בכלל עוד יהיו מים בלגונות. ההחלטה באם לטוס צפונה הייתה תלויה בשאלה באם עוד יהיו מים בלגונות. סיכמנו שנקבל את ההחלטה תוך כדי הטיול עצמו.

לפני שסגרנו את הטיסה התקשרנו למדריכים מקומיים שאמרו לנו שעדיין יש מעט מים בלגונות אבל לא בכולן. החלטנו לקחת את הסיכון ורכשנו כרטיסי טיסה מהאיגואסו לסאו לואיס (מדובר במרחק דומה למרחק של אנגליה מישראל !! ).

הטיול בדיונות מתבצע בטיוטות היילקס שעל הארגז שלה מתקינים ספסלים עליהם יושבים בזמן הנסיעה.

הגענו בצהריים לכפר ממנו יוצאים הסיורים ויצאנו לסיור פרטי של 4 שעות עד השקיעה. היה ערב סוכות כך שניתן לראות את השמש שוקעת בדיוק כשהירח עולה במזרח.

אכן, הלגונות היו יבשות ברובן. המשמעות היא שהקרקעית שלהן חומה – שחורה. בחלק מהלגונות יש עדיין מים ואפשר לשחות .

הפוך על הפוך:

כל התיירים שבאים לכאן בעונה הזו עוברים בעצם בשתי לגונות גדולות מלאות מים שניתן לשחות בהן. הרעיון התיירותי הוא שבכל לגונה חונים התיירים ומתרחצים כשעה וחצי וממשיכים עד שמגיעה השקיעה. מאחר והסיור כולו הוא 4 שעות, השטח שמטיילים בו קטן מאוד. כשהבנו את הרעיון המסחרי הסברנו לנהג שלנו שאנחנו לא באנו לכאן כדי לשחות בלגונות אלא לטייל על הדיונות. הנהג, שהיה מופתע מהבקשה שלנו ומהעניין הרב שלנו בדיונות וחוסר רצון לשחות בלגונות, הסכים (לאחר משא ומתן בגוגל טרנסלייט) לקחת אותנו לסיור רחוב מחוץ למסלול הרגיל, למקומות יפים כמו נווה מדבר באמצע הדיונות ועוד מקומות שלא כולם נוסעים אליהם.

כשסימנו לו שאנו מאוד נהנים נראה שהוא נכנס ללחץ. מצד אחד הוא דמיין את 100 החארס שנדחוף לו לכיס אחרי הטיול ומצד שני היה מאוד מודאג שנספר לבוסים שלו כמה היה לנו כיף.

הוא השביע אותנו שלא לספר לבוסים שלו כמה טוב היה לנו ובפרט מה עשינו. הוא הסביר שלמעשה הוא עשה לנו את הסיור שכולם עושים יום למחרת עם טרקטרונים. הוא הסביר שהבוס יכעס עליו שהוא הספיק לעשות איתנו ב-4 שעות מה שכולם עושים ב-8…

הבטחנו לו שלא נספר לבוס שלו כמה טוב היה וחזרנו מרוצים מאוד.

מכיוון שיופי כמו זה שראינו לא ממש ניתן לתאר במילים נתן למצלמה ולרחפן לדבר …

יריחו (ג'רי)

אחרי הדיונות הדרמנו לג'ריקורה המכונה בפי כולם ג'רי, אבל היא בעצם יריחו – jerico

ג'רי הוא כפר קטן על חוף האוקיאנוס האטלנטי, והוא אחד המקומות  היחידים בברזיל שניתן לראות בו את השמש שוקעת בים…

לי הוא מאוד מזכיר את טארבין בסיני, רחובות חוליים שלא נוסעים בהם רכבים, מלא מסעדות, חנויות, אכסניות ותיירים, רובם ברזילאים. תמונה מהרחוב של ג'רי.

בג'רי גם יש דיונות שמטיילים אליהן בבאגי מיוחד, גלים טובים לגלישה וקייט סרף, ובעיקר שקיעות מיוחדות. אנשים באים לג'רי, (שלדבריו של חברי הטוב יוני פלד, היה לפני 25 שנה היה כפר דייגים קטן, והיום הוא מפלצת) כדי להרגע, לנוח, לשבת על החוף, לעשן משהו טוב ולראות שקיעות מדהימות. מה שנקרא בספרדית – טראנקילו.

אנחנו היינו יומיים בג'רי, נחנו קצץ וטיילנו קצת, טעמנו מהדיונות, מהשקיעות, מהמסעדות ומכל מה שיש לג'רי להציע והמשכנו הלאה

אחרי שסיימנו בג'רי נשארו לנו כשבועיים לרדת בנחת דרומה עד סלבדור.

התכנית שלנו לדלג בחופים הכי יפים שיש לחלק הזה של ברזיל להציע. לצורך כך שכרנו לנו חבר טלפוני – שמו דנילו, ברזילאי שגר בסאו פאולו. דנילו הכיר את יוני פלד לפני 25 שנה בטיול של יוני לדרום אמריקה ומאז הם בקשר.

התקשרתי לדנילו וסיפרתי לו שאנחנו בברזיל, הזכרתי לו שנפגשנו לפני שנים רבות כשהייתי שותף של יוני כשהוא בא לבקר בישראל. דנילו כמובן הזמין אותנו להתארח אצלו בסאו פאולו ואני מאמין שנפגש שם לפני שנחזור ארצה. מכל מקום ביקשתי מדנילו, שנחשב לאחד המומחים הגדולים בברזיל לחופים יפים, רשימה של החופים שאסור להחמיץ בציר התנועה שלנו מסאו לואיס לסלבדור באהיה. תוך 10 דקות קיבלתי רשימה של החופים הנבחרים.

וככה אחרי ג'רי אנחנו עוברים מחוף יפה אחד לחוף יפה אף יותר. עד שנגיע לסלבדור. והכל בעקבות מפת החופים שהכין לנו דנילו.

על כך בפעם הבאה.