אנחנו אחרי שלושה ימים באי ששמו פרייזר.
האי פרייזר מרוחק מהיבשת כ-15 ק"מ, אבל הוא יחיד ומיוחד בעולם כולו. מדובר באי חול הגדול ביותר בעולם- אורך של כ-90 ק"מ (צפון – דרום) וברוחב של 15-20 ק"מ (מזרח – מערב). גובהו במקומות הגבוהים כ-200 מ'. אל האי מגיעים במעבורת שיוצאת כמה פעמים ביום. זמן הנסיעה אל האי הוא חצי שעה בלבד. ניתן להבחין בוודאי בקרל על המעבורת
האי מיוער כולו, חלק ממנו ביערות של עצי אלקליפטוס וחלק נכבד ביערות גשם, ובתוכם עצי קאורי שגובהם למעלה מ-60 מטר ורוחב הגזע יכול להגיע לכמה מטרים. במרכז האי לכל אורכו יש אגמים. המיים שלהם מגיעים באופן מפתיע מהקרקעית וזאת משום שיש שכבה של זרדים בקרקע שהמים לא מחלחלים אותה וכך הם יוצאים בכמה מקומות באי. האגמים מוקפים ביערות גשם.
החוף המזרחי של האי גובל באוקיאנוס השקט. חוף זה הוא למעשה הכביש הראשי של האי וכל התנועה באי מצפון לדרום נעשית על החוף עצמו, בין היערות שנופלים אליו ממערב לבין הים. כמובן שבתנועה על ה"אוטוסטראדה" הזו יש להתחשב בלוח בגאות והשפל,. יש כמה מקומות שלא ניתן לעבור בהם בזמן הגאות, ואם (למשל) מקום הלינה שלך הוא בחלק הצפוני של האי, עליך להגיע אליו אחר הצהריים, לפני שיא הגאות משום שאחר כך לא תוכל להגיע.
זו האוטוסטרדה….
התנועה ממזרח למערב נעשית בדרכים חוליות, לעיתים רבות החול עמוק מאוד והשקיעה וההתחפרות בו היא קלה מאוד. אם נתקעת עליך לחפור ולהחלץ בעצמך או לחכות לרכב שיבוא וייסייע. הרעיון המרכזי הוא לנסוע מהר וחס וחלילה לא לעצור בזמן הנסיעה בחול הטובעני. כמובן שיש חשיבות למרווח הגחון וכמה הרכב שלך מוגבה.
בכמה מקומות באי יש דיונות ענקיות של חול שהגיע במשך אלפי שנים עם הרוחות החזקות שמנשבות מכיוון האוקיאנוס, והמחזות מרהיבים.
גם בעלי חיים לא חסר באי הזה אולם גולת הכותרת ללא ספק הם כלבי הדיגנו שחיים באי בכמויות רבות. (בטיול שלנו עם משפחת עמיר נחשון נפגש עם שלושה כאלו במקומות שונים) כלבי פרא אלו טרפו באי לא פעם תיירים לא זהירים. אנו קראנו על אירוע תקיפה אחרון שארע לפני כחודשיים . בכל מקום באי יש באזהרות מפני הדינגו, והסברים כיצד להמנע ממגע איתם. עיקר הדגש הוא לא להשאיר מזון חשוף במקום בו הם יכולים להגיע אליו ולהשאר צמודים לילדים. אנו הקפדנו לשון באתרי קמפינג מגודרים שהדינגו לא יכול להכנס אליהם, וכשטיילנו מחוץ לרכב היינו כל הזמן יחד מצויידים במקלות ארוכים.. בכל הטיול שלנו פגשנו דינגו אחד על החוף.
כמובן שיש גם ציפורים, ולטאות ועופות דורסים ועוד ועוד…
איגואנה באורך של מטר:
עייט שדג דגים ביים:
ועוד ציפור צובה ויפה:
רוב התיירים שמטיילים באי הם אוסטרלים שבדרך כלל באים לשבוע או יותר עם המשפחה, בעיקר למטרות דייג. אלו באים עם הסירות שלהם (עליהם פירטנו באחד הפוסטים הקודמים) או עם חכות אותם הם זורקים על חוף האוקיאנוס והשלל רב ויפה מאוד, ראינו זאת בשידור חי.
חלק שני הם תיירים (המון תרמילאים) שיוצאים לטיול מאורגן של יום או יומיים באוטובוס 4X4 או שהם שוכרים רכב בהרווי ביי. משפחות כמונו מחוץ לאוסטרליה לא פגשנו.
מעבר לנופים היפים והמיוחדים אני סבור שאחת החוויות המיוחדות היא הנסיעה הממושכת המדהימה על חוף הים שמשמש ככביש. הגלים מתנפצים מטרים ספורים לידך,
ציפורים עפות להן מעל הים, מדי פעם עוברים ספינה טרופה או שחוצים נחלים וערוצי מים מתוקים שזורמים לים מגבעות החול.
הנהיגה האתגרית בדרכים החוליות היא חוויה בפני עצמה. מדובר בנהיגה קשה מאוד בדרכים קשות ביותר, חול עמוק ויבש שבשניות אתה מתחפר בו (החולות הצאלים הם בדיחה לעומת הדרכים באי). לא מדובר במקטעים של דרך מדובר בנהיגה על דרכים כאלו באורך שלח קלומטרים כולל עליות רציניות ביותר. כל הדרכים בתוך האי הן כאלו והן כמובן מלאות גם במהמורות, בורות וכדומה. אל העליות חייבים להגיע בתנופה רצינית ביותר ולא לעצור בשום מקרה.
כמובן שבשלושת הימים אתה צובר ניסיון והכל נעשה פחות קשה ומלחיץ .פעמיים נתקענו משום שרכב לפנינו נתקע וחייב אותנו לעצור עד שהוא יחולץ. עובדה זו שברה לנו את התנופה כך שהיינו צריכים להתחיל בנסיעה מתוך החול העמוק ממצב עצירה. בסיטואציה זו כאשר הרכב שלך לא מוגבה מגדילה את הסיכוייםן שגם אתה תתקע. וזה בדיוק מה שקרה לנו. כאן תמונה של רכב שגורר אותנו מאחור על מנת שנוכל לקחת תנופה יותר טובה:
פעם אחת גם אנחנו חילצנו רכב שגרר סירת דייג ששקע גם הוא. פעם ראשונה חילצנו אותו לאחור ואחר כך ניסינו לגרור אותו בעלייה עד שקרל ביקש החלפה..
צריך להבין, יש באי אחוות נהגים וכולם עוזרים לכולם משום שכולם בשלב כזה או אחר נתקעים. התקיעה הכי שווה הייתה כמובן זו שנחלצו ממנה בעצמנו. עלינו מהחוף באחת הדרכים (שבדיעבד התברר שהיא לא מומלצת לנסיעה בגלל תנאי הדרך). התחפרנו בחול ממש עמוק באמצע עלייה וולא הצלחנו לצאת קדימה או אחורה. היינו לבדנו על הדרך. חפרנו חול בידיים מתחת לגלגלים, הנחנו עצים שאספנו מצידי הדרך מתחת לצמיגים, וכולם דחפו את האוטו אחורה בירידה. אחרי שני ניסיונות עם תנופה מספיק חזקה עברנו את העליה. אני ממש שמחתי על האירוע משום שהוא הראה לילדים שניתן לצאת מצרות שנראות בהתחלה בלתי פתירות ומפחידות.
רעי כמובן המליץ לחזור ולא להמשיך אל היעד, שהיה אגם כלשהו על הרכס. האמת שהיה מאוד מפתה לחזור משום שזה מאוד לא נעים להיתקע בלי שעובר רכב שעוזר בחילוץ. והיינו לבד בדרך הזו. הבהרתי לכח שעמד לרשותי (שני ילדים בני 13 ו-11 ואשתי) שיש משימה ואנו נשלים אותה. העובדה שנתקענו לא תפחיד אותנו – אם נחלצנו פעם אחד בכוחות עצמנו אין סיבה שלא נעשה זאת שוב אם נדרש לכך, וזה חלק מהעניין. לשמחתי הלחץ לחזור פחת והגענו לאגם המדובר שמה שמיוחד בו הוא צבע המים, שהיו אדומים או חומים משום שמסביבו צומחים עצי תה, שהעלים שלהם צובעים את המים בצבע חום אדמדם.
חוויה נוספת היא נסיעה בדרכים הצרות שלעיתים רבות רוחבם ברוחב הרכב שלך בתוך יער הגשם. אם בא רכב מולך אחד מהרכבים צריך לנסוע אחורה עד שיש מעקף אליו יורד אחד הרכבים (בדרך כלל זה שבא בירידה). הנסיעה הזו היא כמעט חשוכה משום שקרני השמש כמעט ולא חודרות אל הדרך. אם נוסעים לאט עם חלונות פתוחים שומעים את ציוצי הציפורים, והתחושה היא כמעט של הליכה בשביל בו אתה נוסע. ראו התמונות למעלה בהן ניתן לראות את הדרכים במעבה היער.
עוד אטרקציה מהנה היא ריצה במורד הדיונות התלולות שיש באי. אחת מהם יורדת ממש לתוך אגם, כך שאתה רץ במורד הדיונה אל תוך האגם העמוק שבתחתיתה. האגם מוקף משלושה כיוונים ביער גשם ובצד הרביעי בדיונה.
הדיונות הן מקום יפה לצילומים ולכן יש תמונות רבות ויפות מהן. כפי שניתן לראות גם אנחנו לא התאפקנו
וכאן בדיונה אחרת:
כמובן שכדי לרדת במדרון גם צריך לעלות…:
ואחר כך לרוץ למטה:
המקום היחידו שאפשר לטבול בו במי הים הוא ברכות המכונות ברכות השמפנייה משום שהן מוגנות בסלעים ורק קצף הגלים המתנפנים אל הסלעים חודר אליהם בזמן הגאות. דבר שמקנה תחושה שאתה יושב בתוך בועות של שמפנייה. (יעל כמובן לא פסחה על ההזדמנות לטבול במי הים) כמה תמונות מהמקום ומהנוף הנשקף מהן. אגב, בריכות אלו הן המקום היחידי באי שיש בו סלעים ולא חול:
תמונה אל המפררץ בו השארנו את קרל, וממנו טיפסנו למקום היפה הזה:
האי פרייזר שהוא יחיד מסוגו בעולם הוא ללא ספק אחד המקומות המיוחדים והיפים שהיינו בהם בטיול ואחת החוויות שלא ניתן לשכוח אותן. הנה עוד כמה תמונות יפות מהמקום :
רעי בשיעור נהיגה באוטוסטרדת החוף:
חולות צבעוניים בצוקים שנופלים לחוף:
חברי מח.י. אלקטרוניקה ולקוחותי הנאמנים יזהו בוודאי את סנדלי העבודה שלי תלויות על המקל נגד דינגו עמו הלכנו באי, על רקע הדיונה:
מכאן אנו נוסעים לברייסבן שהיא בירת קווינזלנד, בה נבלה יומיים. אחריה נדרים לגולד קוסט ולפארקי השעשועים המפורסמים שלה ואז נפרד מקוויזלנד ונעבור לניו סאות' ווילס ולסידני, ומשם למלבורן, ויקטוריה.
שבוע טוב לכולם.
7 תגובות
היי יקירים, ממשיכה לעקוב..להתרשם עמוקות..טיפונת לקנא..ובעיקר להנות מכל שאתם שולחים .
ישלי תחושה עמוקה שאתם ממש מצליחים לממש – מעבר לטיול המדהים – גיבוש משפחתי מיוחד ושינוי עמוק ..
יש לי חברה מאד טובה וקרובה בסידני , ישראלית. נתנה בשמחה רשות להתקשר ולהיפגש, אם תרצו .
היא נהדרת כך שאולי יהיה מתאים לכם . שמה עופרה – הפלאפןו – 61403011139 . בבית -61-295729602
חיבוק גדול לכולם ונשיקות .
ענת
הוי אשל
כמה פעמים שאני שמעתי סיפורים על האי הזה ואף פעם זה לא נשמע כל כך טוב כמו הפעם הזו.
איזה חוויה מרתקת זה נשמע כשאתה מתאר את זה. ואז מגיעות התמונות המדהימות שהופכות את החוויה למושלמת.
המשך עוד ועוד
איזה יופי, יאללה.
אהבתי מאד את התמונה של רעי יורד בדיונה (הרביעית מלמעלה). צלם טוב, וגם מתוחכם (שימו לב לתמונות בהם המצלמה קיבלה קצת הטייה, כדי לעשות את הדיונות תלולות יותר ממה שהן באמת…).
המקום נראה מיוחד במינו. הייתי יכול להישאר שם 10 ימים.
והרכב, בכלל לקנא. הלואי והייתי יכול להשיג לי אחד כזה.
היי משפחת אשל היקרה אני עוקבת ונהנית מאוד תמשיכו לשתף אותנו , מתי אתם חוזרים אני מתגעגעת מאוד . תשמרו טוב טוב על עצמכם ותחזרו בשלום.
כוכי , אני גם מתגעגעת. אנו חוזרים בסוף פברואר. מקווה שאת משתפת את שאר ב הבנות. ד״ש ונשיקות למזל , יהודית , נעה ולכולן נשלח מה-iPhone שלי
אשלק'ה וחיות אחרות,
הייתי בקוריאה(הדרומית) לעבודה כך שלא קראתי אתכם שבועיים.
איזה כיף להתחבר אליכם חזרה.
תמונות יפהפיות! והחוויות יפהפיות עוד יותר.
ה"סנדלים של אשל" מפורסמים יותר מה"מגפיים של ברוך" בתע"ש 14, כפ"ס כידוע לך.
פיתחתי אליהן פטיש מיוחד. ראיתי את התמונה מייד עבר בי רטט של געגוע אליך
מתגעגע
אלי
היי יעלי וכל המטיילים אני שמחה שאתם מבלים יפה ושומרים על עצמכם היטב תמשיכו לעדכן אנחנו איתכם. יעלי מתי אתם חוזרים אני מתגעגעת.