barra bush תחרות דייג הברמונדי באגם טינרו (tinaroo), רמות את'רטון

הקדמה :

הדייג הוא אחד מענפי הספורט העממיים הנפוצים ביותר בקרב האוסטרלים, מגדול ועד קטן. כבר הזכרנו בתחילת הטיול את המשפחה הנחמדה מקנברה שלימדה אותנו להרכיב חכה, לקשור קרס לחוט, לחבר פיתיונות ולזרוק אותם למימי האגם.

במהלך הטיול ראינו שלכל אוסטרלי שמכבד את עצמו יש ציוד דייג ברמות שונות – החל מחכה מדוגמת שמחוברת בחיבורים מיוחדים לגג, אליה נלווים ארגז כלים מלא ציוד דייג – פיתיונות, קרסים, משקולות, חוטי דייג, חבלים וחלקי חילוף ומה לא. הפיתיונות באים בציידנית מיוחדת, ובה שרימפסים, דגים קפואים שבלולים וכל מרעין בישין. בכל חנות הכי קטנה לרבות אלו שבתחנות הדלק יש כמה מדפים הקשורים לציוד דייג וכמובן מקפיא מיוחד לפתיונות.

אחרי החברים עם החכות באם אלו שעל הגג שלהם קשורה סירה (דוגית) קטנה באורך וברוחב של הרכב. לדוגית מחובר בד"כ מנוע קטן. עם ההגעה לאתר, מתירים את הדוגית ומכניסים אותה לנהר / אגם / ים או כל מקום שבו ניתן לתפוס דגים.

אחרי בעלי הדוגיות באים בעלי הסירות הרציניות יותר. אלו גוררים את הכבודה אחרי הרכב, בגרור מיוחד. הסירות הם בכל גודל אפשרי מקטנה מאוד ועד סירות שיכולות לחצות ימים. רמת הדיגום של הכלים הללו היא אין סופית.

העוסקים בדייג הם מכל המינים הסוגים והגילאים. בכל מקום שבו ניתן לדוג  –  מזח, נחל, גדת אגם, חוף ים אתה רואה ילדים וילדות מגיל 4  ועד פנסיונרים ופנסיונריות עם חכות, או בתוך הסירות.

כמובן שבתחתית השרשרת המקצועיות הזו מצויים אנו, בני משפחת אשל, שבכלל לא אוהבים לאכול דגים. גם אצלנו במשפחה יש מן הסתם דירוג מקצועי – המנהל המומחה והיזם הוא רעי שהוא גם בעל החכה (25$) אחריו, אני, הח"מ. אני למעשה נושא כליו של רעי, שומר הראש, וגם זה שמכין לו את הפתיונות ומחבר לו את הקרס לחוט. אחרי בתור זוהי שי, שי היא למעשה משקית חוויה, מבדרת אותנו ובעיקר משמשת לרעי בת לוויה ומתורגמנית בזמן שאני לא איתו. אם נותנים גם לה לנסות את מזלה, בדרך כלל זה נגמר בסיבוכים של החוט, וחשש לאבדן או קלקול של הציוד. בסוף כמובן יעל, שאין לה מושג מה אנחנו עושים אבל היא מביאה מדי פעם סנדוויצים וקפה לאתר הדייג ומעודדת את התחביב החדש שלנו שמאפשר לה חלונות מרובים לשנת הצהריים המלכותית שלה.

רעי, כבר תפס מקצועיות רבה בהשלכת הפתיון למים ,והוא מסוגל להשליך אותו למרחקים רציניים ביותר. ביצועיו בתחום זה סוחטים לעיתים מחיאות כפיים  מהילדים האוסטרליים המקצוענים.

כזכור, ביום הדייג הראשון שלנו לפני כחודשיים הצלחנו לדוג דג קטן (מזל של מתחילים) וכמה ימים לאחר מכן דגנו מספר לא מבוטל של אבו נפחות. מאז הושלכו חכות למים אולם דגים איין. רעי נחוש ולא מתייאש וזו תכונה שמאוד משמחת אותי.

סיפור המעשה: לאחר הטיול שלנו בג'ונגלים של קייפ טריבולושיין ובלומפילד טרק, שמנו פעמנו לרמות את'רתון המצויות מערבית לעיר קיינס. מדובר ברמה בגובה של כ-800-1000 מ' מעל פני הים. במרכז הרמה .tinaroo אגם טינרו

ביום שישי אחר הצהריים התמקמנו באתר קמפינג קסום על שפת האגם (מקום קסום ללא חיבור חשמל ומים).

בלשכת המידע בעיר את'רטון התברר לנו שסוף השבוע נערכת באגם תחרות הדייג השנתית אליה מגיעים דייגים חובבים מכל רחבי אוסטרליה. עוד התברר כי באגם דגי ששוחררו בו לצרכי פיתו ספורט הדייג. לברמונדי אין אוייבים טבעיים והם מגיעים למימדי ענק. האגם הוא אגם מלאכותי גדול מאוד שנוצר כתוצאה מסכר שנבנה לצרכי הפקת חשמל. האגם כיסה יערות ויש לא מעט מקומות שרואים את צמרות העצים. מכל מקום האגם יפה מאוד והוא מוקף יערות וצמחייה, אבל זה כמובן לא העניין.

הברמונדי הוא דג נחשק על ידי הדייגים המקצועיים והאוסטרלים קוראים לו barra עובדה זו למדנו במהלך הטיול כולו . בכל מסעדה שמכבדת את עצמה מגישים את הדג הזה שנחשב כמעדן. התחרות השנתית נקראת barra bush (ברה-בש) והיא ידועה בקרב כל דייגי אוסטרליה. אגם טינרו נחשב לאחד המקומות הטובים לדייג ברמונדי.

התברר לנו שעל מנת להשתתף בתחרות צריך לשלם דמי רישום של 30$ והפרס למי שדג את הברמונדי הכי גדול הוא 10,000$.

רכשנו פתיונות ב-5 דולר והגענו נחושים לנצח בתחרות במקצה הילדים.

האגם כולו, כמו אתר הקמפינג שלנו, מלא בדייגים שבאו עם סירות הדייג המאובזרות שלהם ועם הרבה בירה לסוף השבוע. אנו התמקמנו בשורה ראשונה לאגם, והלכנו אחרי כמה ילדים (גילאי 7-12) שנראה לנו שהם מבינים מה הם עושים ואיפה כדאי לדוג. ביקשנו מהם שיחברו לנו את הקרס לחוט. הם כמובן צחקו על הקרסים הקטנים שיש לנו ונתנו לנו קרס רציני (בצבע אדום כמובן) וחיברו אותו לחכה שלנו. ילדים אלו הפכו כמובן לחונכים שלנו בימים הקרובים.

התחלנו להשליך חכה למים אולם כמובן שמלבד אצות וצמחי מים לא תפסנו כלום. לידינו תפסו הדיייגים כמה צבים אבל שום דבר מיוחד.

צריך להבין שההתרחשות הרצינית היא במרכז האגם היכן שהסירות של המקצוענים. מכיוון שהירח מלא אז הנוף יפה שבעתיים וזכינו לזריחה מקסימה של הירח (וגם של השמש בבוקר, כידוע אנו קמים לפני הזריחה)

בלילה האגם רוחש בסירות שמוארות בפנסים ירוקים, והמחזה מקסים.

למחרת (שבת) עם בוקר נסינו שוב את מזלנו. מזלנו, כהרגלו, צחק עלינו. יצאנו לטייל כמה שעות בסביבה וכשחזרנו התברר לנו ששי שכחה את הפתיונות בשטח כך שנותרנו גם ללא פיתיונות ולא ממש דגנו אחר הצהריים.

ביום ראשון, הוא היום האחרון לתחרות, מותר להביא את הדייג עד 12:00 בצהריים לאוהל המרכזי המרוחק 10 קלומטר מהקמפינג שלנו. בשלב זה היינו ללא שום דבר ביד (גם בלי פיתיונות) ולא ראינו כיצד אנו מנצחים את התחרות. למרות זאת, בבוקר לא וויתרנו. נזכרתי שכשהיינו ילדים היינו עושים בצק מלחם יבש ומחברים אותו לחכות. זה מה שעשינו  – ניסינו לדוג עם בצק מלחם יבש, למרות שהברמונדי הוא דג טורף.. האוסטרלים עיקמו את האף כששאלו לפשר מעשינו. כאן עדיין לא שמעו על השיטה הנהוגה בבריכת גיורא בבית השיטה, אבל נראה שקיבלנו ניקוד על נחישות. כמובן שלא הצלחנו להעלות דבר בחכה .

בשעה 10 בבוקר כולם כבר החלו להתקפל לכיוון טקס הסיום של התחרות. הילדים מהיום הראשון נתנו לנו דגים קטנים שהם דגו במלכודת מיוחדת במטרה שישמשו כפתיון לדג הברמונדי. הברמונדי שבאגם יכולים להגיע גם ל-30 ק"ג ובעצם הם אוכלים דגים קטנים. רעי מאוד שמח על המתנה, שהייתה עבורנו גיוון מרענן גם כי ראינו סוף סוף דג מחובר לקרס (לא חשוב שאנו חיברנו אותו ושהוא בעצם הפיתיון). חיברנו את הדגים הקטנים לזנב וניסינו את מזלנו. שוב צחק עלינו המזל. הדבר לא מנע מרעי לרקד לו עם החכה.

מכיוון שהיו עוד דברים לראות באיזור והתחיל לשעמם לנו הוחלט להשאיר את החכה במים במתקון מיוחד ולבוא לאחר כמה שעות אולי עד אז יתפס משהו (שיטה שלמדנו מהילדים). הדג חובר לקרס, החכה הושלכה וננעצה בצינור המיוחד שתקענו על גדת הנהר.

יצאנו לטיול באזור למספר שעות. לאחר הטיול הלכנו לטקס הסיום של התחרות, לאחר שהשלמנו שלא נזכה בפרס. במקום ראינו ברמונדים ענקיים שהחברה הוציאו מהאגם. ראינו כיצד המתחרים מביאים את הדגים לצוות השיפוט, שם הם נשקלים ואורכם נמדד. בתמונות רואים גם את הבחור שמצטלם עם הסחורה שהביא, את הדגים מאופסנים במשאית הקירור ואת המדידות והשקילות.

אגב במקרה הבחור שמצטלם עם הדג הוא זה שזכה במקום ראשון והוא הביא דג ברמונדי במשקל של 28.9 ק"ג.

בטקס עצמו מחלקים פרסים גם לילדים שדגו דגים גדולים (נער בן 12 הוציא דג של 23 ק"ג !!) ויש כל מיני הגרלות. ביקשתי שיתנו פרס על נחישות ועל יצירתיות (לחם…) המארגנים הבטיחו לי שישקלו זאת לשנה הבאה..

הדג הזוכה… עם רעי

רעי כבר לחץ לחזור לקרוון. לי היה ברור שהוא רוצה לראות אם נתפס משהו בחכה. נוצרה קואליציה של רעי ושל יעל שרצתה כמובן לישון את שנת הצהריים שלה.

חזרנו לאתר במתח נוראי באשר לשאלה מה מחובר לקצה החוט של החכה שהותרנו במים. רעי רץ לחכה ומה רבה הייתה אכזבתו כשגילה שהדג נאכל אולם לקרס לא היה מחובר דבר. מכיוון שכבר היה מאוחר (14:30 אחה"צ) אכלנו צהריים וניגשנו למלאכת הקודש – הלא היא שנת הצהריים. נותר לנו עוד דג אחד חי שקיבלנו מהילדים . חיברתי אותו לחכה והלכתי לקרוון במטרה לישון.

לאחר חצי שעה, מתוך שרעפי השינה שלי, אני שומע את שי נכנסת לקרוון ואומרת לי:

"אבא קום מהר, רעי דג ברווז".

חשבתי שהיא צוחקת עלי, אמרתי לה שאני ישן ושלא תפריע לי. 5 דקות אחר כך נכנס רעי ואומר,

דגתי ברווז, הוא אכל את הדג ונתפס לו המקור בקרס. מכיוון שלא יכולתי לשחרר את הקרס מהמקור שלו חתכתי את החוט ושחררתי את הברווז.

כל כך צחקתי שכבר לא יכולתי להירדם. לעצמי אמרתי, יש סיפור לבלוג.

אני משוכנע שאם רעי היה מביא את הברווז לשופטים הוא היה מקבל את פרס "הדייג היצירתי". חוכמה גדולה לדוג דגים, בואו נראה את האוסטרלים דגים ציפורים…

הסיפור סופר לנחשון שקישר אותנו עם משרד עריכת פטנטים במלבורן/ ואנו במו"מ מתקדם להפקת תחרות לדייג של ציפורים שתתקיים ככל הנראה בבריכת האפס בבית השיטה (הרשמה מוקדמת ב10 ש"ח בלבד).

חוץ מהדייג יש המון מה לראות באזור היפה הזה. אנחנו הספקנו לראות שלושה לועות של הרי געש שהיום הם אגמים מקסימים.

שני עצי פיקוס מדהימים בני מאות שנים, עם שורשי אוויר ברוחב של יותר מעשרה מטרים. האחד נקרא קתדרלה:

והשני פיקוס הוילון (התמונות מסבירות מדוע):

 הצלחנו לראות בטבע באגם קטן חייה בשם ברווזון או פלטיפוס, זהו אחת החיות הנדירות ביותר בעולם. – יונק שמטיל ביצים וחי מתחת למים, (עולה כל 45 שניות לנשום) גודלו לא יותר מ-40 ס"מ:

מוזאון ובו מוצגים אבני קוורץ מכל העולם לרבות גביש הקוורץ הגדול בעולם (בצבע סגול שגובהו יותר מגובה אדם) וסתם נופים מקסימים ומפלים לרוב.