אימג'ן…
בין החברים אנו מכנים 'זקראורן' כמי שבכל דבר מייד מפנה את הזקראור על עצמו במקום אל חברו. משל הדבר דומה לאדם שהעבודה שלו בתיאטרון לאחוז הזרקאור ולהאיר על השחקן שעל הבמה. אולם הוא, במקום לעשות זאת, מסובב את הזרקאור ומאיר על עצמו זו תכונה טבעית… (תשאלו את צפתי) הפעם אני אעשה את הפעולה שאותו עובד אמור לעשות, ואשים זרקור על שחקנים אחרים שמשתתפים בהצגה.
חלק בלתי נפרד מהמסע הוא מפגש עם אנשים מיוחדים. הפעם הזדמן לנו מפגש כזה, כבר ביום הראשון. אחרי הנחיתה באורגוואי והמפגש המרגש עם בוניטה, יצאנו לכיוון מעבר הגבול לברזיל בעיירה צ'וי. הגענו לשם אחר הצהריים והחלטנו לעבור לברזיל רק למחרת. ביציאה מאורוגוואי פגשנו את סרגי, ליזה זוג מוצ'ילרים מרוסיה, בני 32… הם סיפרו לנו שגם הם רוצים לעבור את הגבול לברזיל ומתכננים להגיע לעיר פורטו אלגרה, שהיא גם היעד שלנו, כ500 קמ' מהגבול. סיכמנו שנאסוף אותם למחרת בבוקר, וכך היה. מפגשים כמו המפגש עם סרגי וליזה הופכים את המסע שלנו למרתק, ומעניין. נסענו יום שלם עם זוג צעיר, בני 30 ,והייתה לנו הזדמנות לנהל איתם שיחות לעומק, ולרוחב, למעלה והצידה, הנה הסיפור שלהם.
סרגי וליזה חברים 17 שנה, עוד מהתיכון בסנט פטסבורג. הם מטיילים ביחד בכל העולם כבר 9 שנים, היו בלמעלה מ-70 ארצות וכל רכושם נמצא במוצ'ילה אחת ו5,000 דולר בחשבון בנק שפתחו בקזחסטן (כי אף אחד בעולם לא מקבל כרטיס אשראי של בנק רוסי). בתחילת הדרך הם טרחו לציין את המחיר של כל דבר שעליו שילמו. כמה עלה טיול בפמפס, כמה עלו הירקות בסופר, כמה פה וכמה שם. בהתחלה לא הבנו מה העניין שלהם עם הכסף… אבל תוך זמן קצר התברר לנו שהם מטיילים בתקציב של 150 דולר לאדם ליום ולכן לא ישנים בבתי מלון בכלל. הם לא אוכלים במסעדות כמעט בכלל, לא טסים, לא נוסעים בתחבורה ציבורית, רק באוטובוס זול בתוך העיר. ואז מה כן? הם ישנים ב – couch serfing שזה אומר שהם מתארחים אצל מקומיים שמציעים להם ספה בחינם בסלון או חדר בביתם (יש אפליקציה מיוחדת כזו שמשדכת בין מטיילים למארחים. גם בישראל) או שהם ישנים באוהל (אבל לא בקמפינג שמשלמים עליו..).
הם אוכליים רק מה שהם מבשלים, הם לא אוכלים במסעדות ולא קונים אוכל מוכן, אלא באם יש מסעדה המגישה ארוחה ב2 דולר… וכאמור הם נוסעים רק בטרמפים. כמה שנים לפני הטיול בדרום אמריקה הם יצאו מהבית שלהם והגיעו עד ישראל בטרמפים – דרך איראן, האמירויות, ערב הסעודית וירדן. התקציב החודשי שלהם הוא 150 דולר לאדם לחודש, זה הכל (פחות מהתקציב שלנו על תקשורת לחודש..). ככה הם מטיילים כבר 9 שנים והיו בכל אסיה, אירופה, דרום אמריקה ועוד… כשנגמר להם הכסף הם חוזרים לרוסיה או למקום אחר, עובדים, חוסכים קצת כסף וחוזרים לטייל.
לשם הדוגמא, כשהיו בישראל, בהמשך לטיול שלהם באיראן, הם היו כמה ימים בירושלים ובגלל המחירים הגבוהים של האוכל בישראל החליטו לנסוע מירושלים לבית לחם כדי לקנות ירקות ולחם במחיר שפוי….
אגב, ליזה, היא חתיכה רצינית, לטענתה של יעל והיא מדריכה לטיפוס אלפיני וסרגי, שיש לו שפם ג'ינג'י, מלמד אנגלית.
דרך הטיול שלהם מאפשרת להם, כשהם מתארחים אצל המקומיים, ללמוד על החיים במדינה שהם מטיילים בה דרך האנשים שאותם הם פוגשים. בדרך הזו, כך הם מקבלים נקודת מבט אוטנתית על החיים במדינה בה הם מטיילים.
הם אמרו שהם גילו שיש בעולם המון אנשים טובים ושהם נמצאים בכל מקום.. וציינו לטובה את הכנסת האורחים באיראן!
שאלתי את ליזה אם האנשים כל כך טובים מה לדעתה הסיבה לסכסוכים הבלתי נגמרים העולם.
באופן לא מפתיע היא אמרה לי (בלי שהיא שמעה על אימג'ן של ג'ון לנון, שהכל מתחיל ונגמר בדת ובקניין…
סרגי חושש לחזור לרוסיה כי הוא חושב שיגייסו אותו לצבא, למלחמה באוקראינה.
לפני שנפרדנו שאלתי אותם מה המטרה? מה התכנית ? לאן מתקדמים מכאן….התשובה הייתה פשוטה, התכנית היא להסתדר מחר ומחרתיים והם יראו לאן תישא אותם הרוח…
הגענו לפורטו אלגרה, הצטלמנו למזכרת והורדנו אותם בתחנת אוטובוס. הבטתי במראה וראיתי אותם יורדים מהקרוואן, כל אחד עם תרמיל גב, שהוא כל רכושו עלי אדמות. מאושרים, בדרך למפגש הבא, לעוד ספה של משפחה מקומית שמחכה להם לפני שהיא יוצאת לעבוד…
שיהיה להם בהצלחה וגם לנו…
שבת שלום
5 תגובות
אין על מפגשים אנושיים
סיפור טוב. קיבלת את השוקולד ששלחתי?
מה שנקרא, התחלה ידידותית. שעושה טוב בלב!
מקסים, הדרך לפעמים היא האנשים שפוגשים בה
מרגש