אינטרקונטיננטאליות

הנה אני יושב לי בשדה, ראשי סחרחר, וכן מיין (או בירה וסנגרייה). שבוע של פרידות עבר עלי , החל מערב הנוגים הקסום שהיה ברם און, כמיטב המסורת, עם רבים מרעינו הטובים מעמק יזרעאל אך לא רק, ואח"כ מתחת לאקליפט ענק, באגם בפרדס חנה, שם אכלנו וגם שתינו וגם צחקנו וגם דמענו,


אתמול מההורים ומהשווארמה של עמוס, היום בבוקר – ארוחת בוקר עם צוות המשרד המקסים שלי, שהרבה בזכותו אני יוצא למסע הזה רגוע בכל מה שקשור לעבודה. אחר הצהריים, היום, עם אליאב אסי וורדי, שהסכים לסחוב אותי לשדה רק לוודא שאני באמת יוצא, וזה לא עוד אחד מהבלופים שלי.

הפרגון מכל החברים הוא עצום ונותן המון כח ביציאה למסע, מסע שככל שעובר וחולף הזמן אני מבין עד כמה הוא עצום ומטורף, עד כמה מדובר במסע אל הלא נודע – בהרפתקה שמעולם לא חוויתי, עם המון מלריגושים ולהתמודדות עם קשיים בלתי ידועים.
אתמול בערב ריכזנו את הילדים לתדריך מסודר לקראת התקופה הקרובה עד החבירה באוסטרליה. הסברנו להם מה הולך לקרות בשבועיים הקרובים, עד שנפגש שוב בפרת. , ניכר על כולנו וגם על הילדים שההתרגשות בעיצומה.
ככל שהזמן עובר ושעת האפס מתקרבת צפים החששות והדאגות. מנגד, דווקא החיזוקים והפרגון הרב של החברים נוטעים בנו תחושה של כח ושאנו עושים מעשה נכון שישאיר בכולנו חותם לשנים רבות. הנה עברתי בשלום את הבידוקים למיניהם, הדרכונים חתומים הקפה ההפוך נשתה, וכל האינטרקונטיננטאליות כבר מכה אותי ומדגדגת כאן וכאן ושם…
עוד שעה ההמראה ואני מצלם את שעון הספירה לאחור, ששי התקינה לי בטלפון הנייד לפני שנה וחצי, שאומר שבעוד שעה יוצאים לדרך.(מקווה לזכור לעשות זאת גם דקה לפני ההמראה).

עדיין מתקשה להאמין שאשוב לכאן רק עוד שבעה חדשים, מעולם לא נטשתי את המולדת לכל כך הרבה זמן. עוד יהיה הרבה זמן להתגעגע.
מחר אני נוחת בהונג קונג, וכיאה לי, מצאתי חבר שמוכן לסבול אותי ולארח לי חברה. הפעם תורו של אורן לביא, אח של אלי, שבימיו כטירון הייתי מוציא אותו מהשיעורים מעשן איתו סיגריית נובלס טובה ומביא לו חבילות מאלי. אורן שחי בהונג קונג כבר יותר מ-20 שנה הזמין אותי למקלחת טובה ולמסעדה בזמן חניית הביניים הארוכה בהונגקונג (11 שעות.) אח"כ עוד 14 שעות ואני נוחת במלבורן אצל משפחת עמיר, שהם ללא ספק חלק מהגיבורים של המסע הזה. עליהם עוד נרחיב במילים ובסיפורים.

נשתמע במלבורן….