הקדמה – חלק ב'

המירוץ לאסונסיון – סיפור על נחישות, עין הרע ועוד נחישות
כתבה יעל…

בשנה האחרונה לא טסתי. רעי בצבא, כוססת ציפוניים, לא ישנה, המצב המדינה חרבנה, מי רוצה לטוס. כשרעי היה במחלה בבית החלטתי לטוס עם שי, ואז תפסה אותי פריצת דיסק נוראית. חודשיים על כסא גלגלים, ואפס נסיעות. בזמן הזה בני הבית עפים וחוזרים, שי השתחררה ונמצאת יותר בחול מבארץ. אמיר מצטרף אליה . ולמה זה חשוב? אני יודעת שזה פריווילגי ושיש אנשים שסובלים הרבה יותר ממני , אבל אני בדודא מטורפת לטוס קצת, לקחת חופש. ומכאן מתקבלות שתי החלטות :
1. אין מצב שהם עוד פעם טסים בלעדי!
2. אני לא מוותרת – טסה כך או אחרת, גם אם זה לא נוח.

התוכנית מראש היתה לטוס לפני ראש השנה. מכיוון שלי היה טקס ב 30.9 (ובואו לא נשקר, ממילא,  כוורקוהולית הראשית בבית, הורידו ממני את ימי הפרוצדורה…) . הוחלט שצוות ראשון יוצא בשישי ואני מייד למחרת הטקס ב 1.10. הטיסה מתקרבת ואני בלי כרטיס. כל פעם שאני רוצה לקנות יש איזה איום חדש – מחסלים את זה, מפציצים את ההוא. ואני חוששת מעין הרע (בעוונותי גם לזה נתפסתי בימים הקשים של רעי בעזה). מפחדת שברגע שאזמין כרטיס, תפתח מלחמה. לבסוף אין ברירה, 10 ימים לפני הטיסה, עושה קודם כל ביטוח (נגד עין הרע) ורק אחכ קונה כרטיס. ובאמת מייד "פורצת מלחמה" (פיצוץ הביפרים וכל השאר).

אורזים את התיקים – מתחילים טיול גדול  – ים של ציוד – גם לקראוון וגם אישי. שי טסה קודם לחופשה ביוון , לכן היא לוקחת את הדברים שלה בקושי. אמיר ואני לוקחים את התיקים הגדולים. מכיוון שמזוודות הן לא אופציה כשנוסעים בקראוון, קונים תיקים מתקפלים "חד פעמיים" לטיסה ולזרוק. כמובן שמדובר בתיק לא נוח ובלתי נסבל בעליל.(להלן יכונה "הבלתי")

שי מצליחה לטוס, שוב קוססים ציפורניים. גם הטיסה של אמיר יוצאת. אני חוזרת משדה התעופה לאחר שהקפצתי אותו, הולכת לשנצ וקמה ישר לחיסול של נסראללה. מחשבה ראשונה – וואו, איזה מזל יש לאמיר. מחשבה שנייה  -האם זה אמיר החדש ? (הסבר – אמיר ידוע בחוסר המזל שלו "בדברים הקטנים" אם הוא עומד בתור – תמיד זה שלפניו יתקע, בקיצור  – מה שיכול להשתבש, תמיד ישתבש כשאמיר מגיע. לפעמים אמיר מכריז על מצ"ב חדש שבו כן יש לו מזל. זה נקרא "אמיר החדש" (אגב, זה לא מפריע למזל להמשיך בשלו..).

אז או שיש לנו פה" אמיר החדש" או שהכל ישתבש בטיסה שלי.

כמובן מייד זה קורה, כל החברות מבטלות טיסות לישראל. אני נחושה – גומרת לארוז, מחליטה מראש לוותר על הפינוקים (בשנים האחרונות לא נוסעת בטיסות לא ישירות למעט אם אין ברירה) ולקנות כל דבר שיביא אותי לאיפשהו שהוא לא ישראל. משם כבר אסתדר. התיק הבלתי מתמלא בעוד דברים ששי ואמיר ביקשו והופך גדול וכבד. אני בקושי מצליחה להזיז אותו, אין מה לדבר על לסחוב.

הטיסה שלי בינתיים לא בוטלה. אבל חוששת מאוד. מבררת על טיסות חלופיות, אין מצב, הכל מלא טיסות לקפריסין דרך הודו, משהו הזוי. מחליטה לחכות ולקוות לטוב. ביום סיום הקורס אני על קוצים. בצהריים נכנסת למייל, שלחו לי לעשות צ'ק אין – בוכה מהתרגשות. חנה עושה לי צק אין ושולחת בורדינד – אני בעננים. ארבע אחהצ – אייר אירופה מודיעה על ביטול הטיסות בימים הקרובים. חמש בערב – מייל עם ביטול. מתחילה לברר על טיסות  – כל דבר שרוצים לקנות – מתבטל. בשמונה בערב חנה מצליחה להשיג כרטיס למדריד עם אל על. לא יאמן  – אני בעננים.

הבעיה  – הטיסת המשך בוטלה. ולאור העובדה שהטיסה למדריד יותר מאוחרת מהמקורית ואני צריכה לעשות "סלף טרנספר" (כלומר להוציא את הבלתי ולהעבירו בעצמי לצק אין חדש), בספק רב אם אגיע לטיסה. עושה מלא טלפונים לחברה, מצליחה לבסוף לשכנע אותם להעלות אותי לטיסה של היום ואם לא אספיק – למחר. מגיעה לשדה, שמועות על מתקפה אירנית , מתפללת – רק שנצא לפני, אל על גם הם נחושים והטיסה יוצאת. נוחתים – מבינים שאומנם היתה התקפה אירנית ונתבג נסגר. אני נערכת למירוץ ואיך שהדלתות נפתחות מתחילה לרוץ. מרגישה במשימה מתוך המרוץ למיליון. השדה ענק ואנחנו דחופים בטרמינל הכי רחוק מהיעד. עם הדרכון האירופי, מגיעה ראשונה לרכבת מספר 1. מחכה למזוודות… הזמן דוהר ואני עוד שם.  שעה וחצי לטיסה, המזוודה שלי מגיעה ראשונה. מהרגע הזה אני גם עם הבלתי (פלוס טרולי +תיק גב קטן) מנסה לרוץ ככל שיכולה. הריצה עם הבלתי לא אפשרית, כל עליה לרכבת , ירידה וכו' היא סבל, לפעמים הולכת פעמיים, פעם עם הטרולי ופעם איתה.

40 דקות לאחר מכן, מזיעה וצמאה, מגיעה לדלפק. מקווה שהפריוריטי צק אין שקניתי מראש יעזור לי. איזה פריוריטי ואיזה נעליים. ממילא אין אף נוסע. הנציגה שנותרה בדלפק מגחכת. הטיסה נסגרה סופית לפני עשר דקות, לא עוזרות כל תחינותי (רק לא לסחוב את הבלתי שוב לפה). אם הייתי באה בלי הבלתי, היא אומרת, אולי היה על מה לדבר. (אם הייתי בלי הבלתי, הייתי פה מזמן). 12 בלילה. מדריד, אין לי חבילה לטלפון וכמובן גם לא מלון, משכנעת את עצמי שהכל טוב, שלקחנו את זה בחשבון, שאין יאוש בעולם. שי ואמיר עוזרים לי למצוא מלון עם אנשים נחמדים שהכרתי בטיסה ונתקעו גם הם.

לילה , יום במדריד, מחליטה לקרוע את העיר, מצטרפת לסיור, מסתובבת , זוללת טאפאס מקנחת בקפה. אחלה עיר. מגיעה בלילה לשדה – שלוש וחצי שעות לפני הזמן. עוקפת את התור(פריוריטי צק אין, שאני כרגע ממש לא צריכה) ואני בגייט. חוויה מתקנת.

11.5 שעות טיסה. קטן עלי. ישנה, כותבת את הבלוג הזה ונשאר לי עוד זמן לעבור על איזה דוח ביקורת..  אסטה לואגו – .נתראה בארגנטינה