טורס דה לה פיינה

חשבתי שסיימתי את המשימה שלקחתי על עצמי בזה שהבאתי את רעי לטורס דה לה פיינה, אבל שכחתי שאני כבר לא צעיר, לא רזה, עם בעיות בברכיים, ושהעלייה אליהם קשה מאוד קל וחומר לקשישים בגילנו, ללא כושר טיולים. מדובר על עליה של כ 900 מטר בגובה והליכה של כ -20 קילומטר. לנו הסיבוב הזה לקח 11 שעות, והוא היה קשה מאוד מאוד. אנחנו יכולנו לקושי, בעזרתו הגדולה של רעי שתמך ועזר וסחב, ונראה היה שהוא מחזיר לנו על המאמץ שלנו להביא אותו לכאן.

מיותר לציין שהמאמץ הזה היה שווה. המראות לאורך המסלול כולו משמיטות את הלסת, ובפרט ההגעה לאגם שמתחת למגדלים העצומים. הירידה היתה קשה גם היא, במיוחד לברכיים שלי אבל גם אותה עברנו בשלום. בערב נפגשנו עם עדנה וירון שחברו אלינו מאושואיה, לאחר שהלכו שם כל מסלול אפשרי. הפגישה לאחר כמה ימים הייתה מרגשת, אכלנו ארוחת ערב מאולתרת ולישון.

גם הפעם ניתן לקנון שלי לדבר.

בסוף הירידה נפגשנו עם משפחה יהודית ציונית מסאנטייאגו דה צ'ילה, האב (אהרון) וארבעת בניו הבוגרים, זיהו את העברית שלנו ומיד נוצרו שיחות מעניינות ומרתקות על המצב בארץ ובצ'ילה. עם אהרון ובניו ירדנו בשעתיים האחרונות של המסלול. כמובן שאהרון הצטרף לנבחרת החלומות והצטיין בהארכה, בשלב שהכנסו את בוניטה למוסך (על כך בהמשך).

למחרת נפרדנו מעדנה וירון שעלו לטורס והמשיכו ברכב לכיוון בארילוצ'ה . אנחנו שמנו פעמנו לפוארטו נאטלס שם אמורה הייתה לחכות לנו ה navimag – אניית משא ענקית בה התכוונו להפליג 1800 ק"מ צפונה עד לפוארטו מונט. על כך בפעם הבאה.