לימון, לימונדה וחרדת נטישה (הקדמה – פרק אחרון)

אנחנו בעיר סלטה, בירת צפון ארגנטינה, עיר בגובה של כ 1,200 מ"ר למרגלות הרי האנדים.

יעל הצטרפה אלינו לפני שבוע בדיוק. בהתאם לדברים שעברנו בשבוע האחרון נראה לי שאנחנו כאן כבר חודש…

בסופה של ההקדמה מצבנו היה לוט בערפל – הרכב במוסך מרצדס, מסמכי העברת הבעלות בהכנה, יעל הגיעה לכאן רצוצה אך מרוצה… ולנו, אין שום מושג לאן הדברים יתגלגלו…

תוך יומיים שי ואני סיימנו את הליך החפיפה על הרכב, הליך ארוך ומורכב שאייחד לו פרק נפרד בו לימד אותנו אנריקו את כל סודותיה של בוניטה, מסמכי העברת הבעלות הושלמו על ידי מערכת המשפט של פראגוואי כולל אישור בית משפט, משרד המשפטים ונוטריון בחליפה מעיר הבירה, ואלו נמסרו לנו בצהלה על ידי אנריקו, שהיה בחרדה עד שאלו נמסרו לו אחר כבוד על ידי הנוטריון.

נותרה לנו בעיה אחת שבוניטה מצוייה במוסך ולא ניתן היה לסדר את הכבודה במקומה. בסופו של דבר החברה במרצדס עלו על הבעיה והודיעו לנו שהתיקון יושלם בשבת עד אחר הצהריים, הגענו למוסך שלו שעות לפני סיום התיקון וסיימנו לסדר את כל הציוד בתוך הרכב וזאת במקביל לתיקונו . ערב קודם הזמנו את מרתה ואנריקו למסעדה יפנית לארוחת פרידה , הענקנו להם שי צנוע (תליון "חמסה" אותו יתלו ברכבם החדש שנבנה בגרמניה) והם מנגד נתנו לנו את ספר הזוהר שקיבל אנריקו מחברים בישראל, עם הקדשה מיוחדת.

עם סיום העבודות במוסך, הצטלמנו עם מנהל המוסך שהעניק לנו שני כובעים שווים של מרצדס ואנו מקווים שהם ישארו איתנו עד אלסקה (אני משוכנע שמי שמכיר אותנו צוחק בקול…).

עברנו בבית המלון לאסוף את שאר התיקים שלנו. השעה הייתה חמש אחר הצהריים. מעבר הגבול לארגנטינה מרוחק חצי שעה נסיעה, אנריקו טען שמעבר הגבול לוקח 20 דקות, כך שהנחנו שלא תהיה שום בעיה לחצות את הגבול באור ולמצוא מלון ללון בו את הלילה הראשון. פה אחד הוחלט לעבור את הגבול.

אלא שבדיעבד התברר שביום שבת חוזרים כל הפועלים הארגנטינאים שעובדים באסונסיון לביתם כך שאל הגבול ובגבול עצמו היה פקק רציני, ומעבר הגבול לקח 3 שעות ולא 20 דקות.

עברנו את הגבול והחלטנו, בניגוד לכל הכללים של יום ראשון לטיול, לנסוע 120 ק"מ עד לעיר בה ניתן יהיה לשון במלון סביר. נהיגה לא פשוטה בלילה, על רכב שאתה לא מכיר, למעשה מדובר בסוג של מיניבוס במשקל של 5 טון באורך של 6.5 מטר, וברוחב של כ-2 מטר…

היעד הכללי הוא העיר סלטה (העיר בה אנו נמצאים עכשיו) המרוחקת 1200 קלומטר מהגבול. התכנית היא לעשות את הדרך ביומיים. הגענו למלון ב11 בלילה, לא ידענו לאיזה מארב אנו נכנסים בבוקר שלמחרת.

בבוקר היו לנו כמה משימות פשוטת – לתדלק, למלא מים במיכל, להחליף בלון גז ולקנות צידה לימים הקרובים עד שנגיע לסלטה. אני למשימות עם בוניטה – מים, דלק וגז והבנות לקניות, כמה פשוט וברור ושוביניסטי…קבענו להיפגש בסופר ב 11 בבוקר לאחר השלמת כל אחד וסידוריו.

מזג האוויר הצפוי – חום כלבים של 35-40 מעלות צלזיוס ביום ו25 בלילה…

כניסה לתחנת דלק ותדלוק עוברים בשלום, גם מילוי מיכל המים עובר בשלום.

אחרי המים אני מנסה לפתוח את הדלת האחורית של הקרוואן שהיתה נעולה והופס, נשבר לי המפתח בחור המנעול. מזלי שאנריקו צפה אפשרות שהמפתח יאבד / ישבר / יגנב והכין שני מפתחות רזרבים בשני מקומות. המקום הראשון הוא הכספת שחבויה אי שם באחד מתאי הזיווד של בוניטה, שם שמורים כל המפתחות הרזרבים של כל המנעולים של בוניטה. זכרתי את המקום בו אנריקו מחביא את המפתח של הכספת, הוצאתי את המפתח ולתדהמתי, המפתח לא מתאים. נבהיר – זה המפתח שאמור לפתוח כמעט את כל המנעולים של כל התאים בבוניטה ! ואם הוא לא תקין אנחנו בברוך…

נראה שגם את האירוע הזה צפה אנריקו כשבנוסף לאותה כספת שהגישה אליה מתוך הרכב הוא בנה מחבוא מיוחד למפתח כניסה לקרוואן ולמפתח של הכספת שרק הוא ואני יודעים עליו (וגם שי) וזאת למקרה שתלך למסעדה לאחר שנעלת את הקרוואן וגנבו לך את המפתח ואין לך שום יכולת להכנס לרכב.

כדי להגיע למחבוא צריך לפתוח בורג מיוחד שמביא אותך לתא סודי שלא ניתן לנחש שהוא קיים. המפתח לפתיחת אותו בורג מוחבא במקום מיוחד בתא המנוע…. חיפשתי את המפתח אולם נראה כי כשהרכב היה במוסך, המכונאים הסליקו אותו. מצאתי מפתח חלופי באחד מערכות הכלים הרבות שיש ברכב שעליהן נרחיב בהזדמנות אחרת ופתחתי את הסליק. ואכן היו בו שני מפתחות, של הכספת ושל הדלתות.. וכך פתחתי את בוניטה.

אלא שבבואי להוריד את המדרגות (שיורדות על חשמל 12 וולט) הסתבר לי שאין חשמל 12 וולט בכל תא הנוסעים, אין אורות, אין משאבת מים, אין שום אפשרות לחיות ברכב במצב הזה. כמובן שהצלזיוס מאמיר מדקה לדקה, הזיעה יוצאת לי מכל החורים, ויעל ושי מחכות לי בסופר….

אני מכניס לרוורס כדי לצאת מתחנת הדלק ומצלמת הרוורס לא עובדת – אני לא רואה כלום ממה שקורה מאחורי בוניטה… יוצא בזהירות ונוסע כמה דקות לסופר. פוגש את הבנות ומספר להם אודות המצב העגום.. מתקשר לאנריקו שאומר לי שב-4 שנים שהוא מחובר לבוניטה מעולם לא היה לו דבר כזה, מעבר לקו מדבר אלי אנריקו בספרדית מתובלת בגרמנית ואנגלית…. כמובן שאין פתרון.

השעה כבר 12 בצהריים, חום איימים… החלטנו להעמיס את כל הדברים ולהתחיל לנסוע לסלטה, קודם כל כי שם פחות חם וגם משום אנו מאמינים ששם נמצא פתרון לכל הבעיות שבוניטה עושה במעין פאסיב אגרסיב.

בעיה ראשונה – אין חשמל 12 וולט כך שלא ניתן להמשיך בטיול עד שבעיה זו תפתר.

בעיה שניה – מצלמת הרוורס לא תקינה וזה לא בטיחותי לטייל ככה.

בעיה שלישית – אין לנו מפתח רזרבי לכל דלתות בוניטה.

בעיה רביעית – שהתבררה בדרך לסלטה – לא ניתן לנעול את דלת הנהג עם מפתח.

באותו יום נסענו עד הערב , המזגן של בוניטה מצויין אולם בחום שלמעלה מ35 מעלות קשה לו לקרר את כל החלל הגדול של בוניטה כך שרק הנהג והמפקד זוכים לאוויר צונן. שי ויעל מתרגלות נהיגה, אנחנו שמים מוסיקה טובה וביום וחצי גומרים 1100 קילומטרים עד לסלטה.

אנריקו הפנה אותם למוסך שבו יש אנשי מקצוע אמינים אותם הוא הכיר מביקורו בעיר שנתיים קודם לכן. התייצבנו במוסך חצי שעה לפני שנפתח. כשהגיעו האחים ג'יירמו וחורחה התברר שיש תור והם יוכלו לקבל אותנו רק אחר הצהריים.

התפננו למשימות נוספות, דבר ראשון חיפשנו מקום שישכפל את המפתח האחרון שנותר לרפואה. עברנו ב-5 מקומות שונים שמתמחים בשכפול מפתחות של רכב ובאף אחד לא היה מפתח דומה. התייאשנו…

נסענו למוסך מרצדס בעיר וניסנו לבדוק באם הם יכולים לטפל בבעית הדלת. מסתבר שהם לא יכולים…

בקיצור – כשלון בכל החזיתות

החלטתי להחליף את 4 הצמיגים האחוריים שהיו שחוקים, ומיד לאחר מכן גם החלפנו דולרים לפזו. מתברר שיש שער מיוחד ורשמי לתיירים שמחליפים מזומן שגבוה ב-25 אחוז מהשער הרשמי, מה שגורם לכך שכל דבר שאנו קונים עולה לנו פחות 25% …

למעשה אנו משלמים על הכל במזומן, כרטיס אשראי הוא רק ליתר ביטחון !!

מכל מקום, הגענו אחר הצהריים , הסברנו לג'יירמו מה הבעיה והוא אמר שיוכל לטפל בנו רק מחר (!!) בצהריים כי הוא התחייב ללקוחות אחרים… לשמחתנו הבנו שהוא "משלנו"… הוא היה נשוי ליהודיה שגרה היום בישראל ובנו חי איתה כבר 3 שנים בבאר שבע.

מכל מקום היאוש הלך והתגבר, גם אנריקו שניסה בכל דרך לסייע לנו לא יכול היה לעזור חוץ מזה שהיה בטוח שג'יירמו יפתור את הבעיה.

בקיצור – הלימון הלך ונעשה חמוץ מרגע לרגע. הפתרון לא נראה באופק. אנחנו תקועים בסלטה, חום איימים גם כאן. לא כיף, בלשון המעטה והלחץ הולך ומתגבר…

אז אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה….. החלטנו לשכור רכב ולעשות את שלושת הימים הראשונים של הטיול עם רכב שכור. שכרנו טנדר ניסן הנעה קדמית ויצאנו לדרך , בתקווה שעד שנחזור ג'יירמו עם אנריקו, החבר הטלפוני, ימצאו את המזור לקשיי ההסתגלות של בוניטה לבעלים החדשים.

וכך היה – אנו אחרי שלושה ימים של טיול מדהים מדרום לסלטה, ראינו מקומות מדהימים, אכלנו אוכל טוב, מזג האוויר נעשה נעים, ואפילו גשום..- בקיצור – לימונדה…

היום הגענו לסלטה – בעיית החשמל נפתרה לחלוטין, למצלמת הרוורס פתרון זמני, קנינו איר טאג למפתח שנותר כך שאם יאבד נוכל למצוא אותו, ואת הדלת של הנהג אנו נועלים עם רצועה מתוך הרכב…

בערב אספתי את הרכב מהמוסך ואנו בשלים לתחילתו של הטיול.

אנו מקווים שבוניטה תתגבר אט אט על חרדת הנטישה שלה . אחרי הכל אבא שלה ב-4 שנים האחרונות מסר אותה לידינו, ואנו מקווים שנהיה ראויים לה.