סוף טוב, הכל טוב – דברים שרואים משם

סוף טוב הכל טוב – אנחנו בארץ..

מאוסרנו יצאנו למסע ארוך של 2300 קילומטר למונטבידאו בירת אורגוואי.
כדי לסבר את האוזן, זה בערך כמו לנסוע ממטולה לשארם א-שיח וחזרה, ואח"כ עוד פעם לשארם…
עשינו את הדרך הזו בשלושה ימי נהיגה מלאים, 12 שעות בכל יום !!. בוניטה הייתה המצטיינת של המסע – מניעה בנגיעה, שקטה כמו לביאה שיוצאת לטרף, ומפרגנת להורים…

כפרס על ההתנהגות המופתית נתנו לבוניטה, לבקשתה, להשתתף במצעד ענק שהתקיים במונטווידאו ביום האישה הבינלאומי.

בוניטה אוחסנה באתר קמפניג סמוך למונטווידאו עד לפעם הבאה. נפרדנו מרעי (שממשיך את הטיול שלו בגואטמלה ומקסיקו) והפלא ופלא, אחרי כל ההרפתקאות שעברו עלינו בחודש וחצי האחרונים, ביום שלישי, 11.3.25 בשעה 14.00, בדיוק כמתוכנן, נחתנו בארץ בריאים ושלמים.

דברים שרואים משם
לחלק הזה של המסע הצטרפו אלינו גם חברינו עדנה וירון שיף, ולמשך שבוע, גם נעמה רובין, חברתו של רעי משנת השירות. לנו היה כיף גדול (בלשון המעטה) לטייל עם עדנה וירון במשך כשלושה שבועות וכמובן לארח את נעמה.
כזכור עדנה טיילה עם יעל בטיול שלהן אחרי הצבא לפני כ-30 שנה והנה הן סגרו מעגל.

הבלוג הזה מוקדש לזווית של עדנה ונעמה על הטיול:
כתבה עדנה שיף:
כחלק מהמסורת של משפחת אשל, מי שמשתף בחוויה המטורפת של טיול משותף – חובה עליו לכתוב. אז הנני כאן.
לא אכתוב על נופים , מסלול הדרך והיופי שאין לו גבול. את זה יודעים האשלים לתאר יפה ממני. לא אכתוב על אדון כמעט והגברת כבר, הפוסט הנפלא שהיטיבה לתאר יעל. אכתוב על עצם החוויה המשותפת הכל כך לא מובנת מאליה , ושמדהימה אותי כל פעם שאני מהרהרת בה.
מי חשב בשנות ה90 שמפגש עם יעל בן נבט( גברת אשל הנכבדה היום), שמהדרכת טיולים משותפת, ניסע לטייל יחדווה במזרח הרחוק למשך 7 חודשים, אלינו יצטרף גם אבא עצי למשך חודשיים. מי בכלל האמין שנשאר יחד כל הטיול, שנסתדר ככה, שסבא עצי (זקן בן 42 בזמנו) יהיה שותף כיפי לטיול.
״רבותי היסטוריה חוזרת🎶״
רעי אשל מוצא עצמו מטייל איתנו, עם ירון ואיתי לבד, וישן איתנו באותו קראוון באושוויה. ואין טבעי וכיף מחוויה זו.
אז אחרי הטיול למזרח נשארנו בקשר, לא הדוק מאוד, החלפנו חוויות ותכנוני טיולים ארוכים שגם אנחנו משפחת שיף ראינו בהם לאורך השנים, מסורת משפחתית מחייבת ומהנה במיוחד. התראנו במפגשי מועדון העמק ובערב שירה, שחותם את הקיץ, אצל משפחת אשל.
וכך יצא שבערב השירה האחרון באוגוסט, אמיר זרק לירון רעיון, ואפילו הוא לא האמין שנרים את הכפפה. וכך מפה לשם מצאנו עצמנו , האשלים, השייפים, בוניטה וחורחה בסיפור אהבה. וכמה שפות משותפות – שפת הקיבוצניקים ( יעל ירון ואמיר), שפת השירים, שפת הערכים, הצבא, שפת בוניטה, הציונות ושפת האהבה בין בני האדם, מצאו את מקומם באופן טבעי למדי וזורם כל כך. ויעל ואני שמכירות כל כך טוב , כאלו לא עברו השנים, מנווטות ניווט כל כך מאוזן, מלא אהבה ורגישות האחת כלפי השניה. והתוספת שיעל ( וגם אמיר) הביאה לטיול- כלומר רעי , רק הגבירה את הקרבה והמשותף.
התאהבתי בנער הזה.

מה שפחות משותף וגם זה צריך להיאמר זו העיסוק האובססיבי הזה של משפחת אשל בהפועל תל אביב, הצעיף שהוא חלק מערכת הטיולים של ״המופרעים של הפועל״. העצירה באמצע שום מקום רק כדי לראות את הפועל מפסידים. את הצעקות ששומעים עד הארץ 🙂. וזה לא מסתיים רק בהפועל, משפחת אשל אובססיבית גם בעניין הצילום ( מה שבאמת מייצר תמונות מופת). בכל מקום עוצרים לצלם. אמיר מרוב התלהבות יוצא החוצה, ובכל פעם מגלה ששכח את המצלמה בבוניטה. חוזר ומביא אותה. זה נשמע לכם הגיוני ?
״ הוא שכח , הוא שכח, מאין בא ולאן הלך״🎶.
ואם חלילה הצעיף נשכח חובה , אבל ממש חובה לחזור להביא אותו.

אבל אני כבר מספיק זקנה להבין שכל אחד והשריטות שלו. חחח
וירון דווקא הבין מאוד.
בקיצור חברים . פנים רבות לאהבה
ומה שבלב , נשאר שם גם לשנים רבות
זכינו♥️

כתבה נעמה רובין:

״שבוע וחצי? עם ההורים של חבר טוב שלך מהשנת שירות?! זה לא מוזר?״
שלום לכולם, קוראים לי נעמה רובין ואני בת 22 ממושב מולדת, עשיתי עם רעי שנת שירות.
טסתי לדרום אמריקה בסוף נובמבר האחרון כמו תרמילאית טובה וקלאסית.
לפני הטיסה נפגשתי עם רעיקו והוא סיפר לי שהוא גם טס לדרום אמריקה לגיחה קטנה וסיכמנו שהלוואי שניפגש (בידיעה שאנחנו סתם אומרים את זה, כי איזה סיכוי יש לנו להיפגש ביבשת כל כך גדולה).
באחד הימים שלי בטיול אני מקבלת מאמיר הודעה ובה אתגר – אני צריכה לצלם תמונות עם המדבקות שהם הכינו לטיול ובמידה ואני מצליחה אני מקבלת ארוחת סטייקים בברילוצ׳ה ב-28/01. אותי זה מאוד הצחיק אבל בתור חובבת אוכל (ואוכל בחינם בפרט) האתגר קרץ לי והפגישה עוד יותר.
לא ייחסתי לתאריך יותר מדי חשיבות עד שקיבלתי שיחת טלפון ובה הזמנה מפתה עוד יותר מסתם ארוחה – להצטרף ליעל, אמיר ורעי לכמה ימים בקרטרה אוסטרל בקרוואן.
כמו פולנייה טובה התחילו ההתלבטויות – מצד אחד, הקרטרה הוא חלק שדילגתי עליו בטיול ובדיוק הייתי באזור ברילוצ׳ה. רציתי הפסקה מתכנונים ודאגה לעצמי (קצת חצופה אבל מה אני אעשה). חיכיתי להיפגש עם חבר מהבית. מצד שני, להצטרף באמצע הטיול הגדול שלי למשפחה שמטיילת בקרוואן? זה לא מוזר?
היו לא מעט חששות.
חששתי מהנסיעות הארוכות, בתור אחת עם תזזיתיות מכובדת לא ידעתי איך יהיה לי להיות בתוך קרוואן כל כך הרבה שעות ביום. חששתי לעצור את המסלול שאני עליו ולחזור אחורה ליעד אחר. חששתי מלהיכנס למשפחה בצורה הכי אינטנסיבית שיכולה להיות, ותהיתי איך תהיה הדינמיקה בינינו.
לאחר התלבטויות רבות (בדיעבד אני לא מבינה איך לא אמרתי באותה שנייה כן) החלטתי להיענות בחיוב להזמנה.
ב-28/01 אכן נפגשנו במסעדת בשרים, למרות שלא הצטלמתי עם מדבקה אחת אפילו וככה המסע הקטן והמשותף שלנו התחיל.
פגשתי את בוניטה. מי יודע שאפשר להתאהב בחתיכת פח הנוסעת על ארבע ומי ידע שאפשר להתאהב עוד יותר במי שאחראי על המכונה המשומנת הזאת.
זה היה שינוי פתאומי, מלהיות מוקפת חבר׳ה צעירים בגיל שלי, ללהסתובב עם שני זוגות מבוגרים וחבר טוב.
הייתי מופתעת מהנוחות. אני התרגלתי בחודשים האלה לחשוב על כל שקל שהוצאתי, פתאום אנחנו הולכים לאגם וקונים לנו שוקו חם ואוכלים במסעדות. זה היה פינוק אדיר.
התקופה הקצרה שביליתי יחד עם אמיר, יעל, רעי, עדנה וירון היא אחת התקופות הטובות שלי בטיול עד כה.
תקופה שלימדה אותי על נתינה ללא תנאי, משפחתיות, אהבה, חברות, צחוק, חשיבה, התחשבות, הערכה והתרגשות.
מאחלת לכולנו להיות מוקפים באנשים שאנחנו אוהבים ושאוהבים אותנו, לקפוץ על הזדמנויות שניתנות לנו ושנרגיש בבית בכל מקום, גם אם אנחנו בקצה השני של העולם.

שבת שלום♥️