ידענו אש, ידענו רעם – המסע לפארק מאנו

share the word
Facebook
WhatsApp

אהבתנו לטבע, לבעלי חיים ולהרפתקאות שמלווים אותה נמשכת כבר יותר מ-20 שנה…

לא פעם ולא פעמיים יצאנו עם הילדים להרפתקאות ספארי כאלו ואחרות במקומות שונים ומשונים. הנסיון שלנו לעיתים בעוכרינו כי כבר ראינו המון ויש לנו ציפיות גבוהות מטיולי ספארי.

הפעם בחרנו לצאת לשישה ימים בפארק מאנו – שמורה באגן האמזונס בפרו. מאנו היא שמורה בשטח של שלושה רבעים משטח מדינת ישראל. 80 אחוז ממנה לא נגיש לבני אדם והכניסה לשם אסורה לחלוטין, גם לא לצרכי מחקר. 10 אחוז מוקצה לילידים שחיים בלב השמורה וב 10 אחוז הנותרים מותר לטייל תחת הגבלות חמורות. בשנה האחרונה נצפו על גדת נהר מאנו ילידים שמעולם לא היו בקשר עם הציביליזציה והדבר נהיה מסוכן כי הם נוהגים לירות חצים על הסירות ולכן גם לגדה אחת של הנהר אסור לרדת.

 

היציאה לפארק היא מקוסקו. יום אחד מוקדש לנסיעה עד לנהר. ביום הזה יורדים מגובה של כ 3500 מטר ל – 400 ךמטר. שזה פחות או יותר גובה השמורה.

אנחנו קבוצה של 8 אנשים – זוג ספרדי, שני רופאים (אב וביתו) מאירלנד, מוצ'ילר נורווגי עשיר אנחנו. איתנו ג'ורדי המדריך הפרואני שנולד ליד השמורה והשף חואן הראשון שיכין לנו אוכל במהלך המסע (חואן השני הוא הנהג של המיניבוס).

ג׳ורדי

ביום הראשון נוסעים כ 10 שעות במיניבוס מפנק, עם הרבה מקום לרגליים……..

בדרך עוברים ביער ערפל שבו בעלי חיים מיוחדים וצמחייה מיוחדת, מידי פעם עוצרים לתצפית בבעלי חיים בעיקר ציפורים אבל גם קופים, ככל שיורדים הטמפרטורה מתחילה להיות חמה יותר ויותר.

בדרך עוצרים לתצפית בציפור "קוק אוף דה רוק" ציפור אדומה, אוהדת שרופה של הפועל, שהיא במקרה גם הציפור הלאומית של פרו.

מגיעים ללודג' חביב ומתארגנים ללינת לילה.

למחרת פותחים בתצפית ביונקי דבש ננסיים בגודל זרת שבאים לשתות מי סוכר. קשה מאוד לצלם כי תנועת הכנפיים שלהם מהירה ביותר. למרות זאת אני מצליח להוציא כמה תמונות יפות. על אחד העצים בסמוך, על אחד העצים נח לו נחש בואה ירוק, עייף ויפה…

עולים על הסירה ויוצאים למסע על נהר מאדרה דה דיוס (האימא של אלוהים…) שמתחיל בפרו וממשיך לבוליביה ומשם לברזיל, אל האמזונס. הנהר מתחבר לנהר מאנו לשם אנו שמים את פעמינו. הנהר גדול ורחב עם זרם רציני. אנחנו על סירת קנו צרה ארוכה וממונעת עם נהג (פיליפה) ועוזר נהג (ג'ובאני).

בדרך עוצרים במעיינות חמים. ארוחת צהריים, כמו כל ארוחות הצהריים הבאות היא על הסירה.

מגיעים ללודג' על שפת הנהר. הלודג'ים הם למעשה בקתות חביבות עם שירותים ומקלחת קרה (בחום של הג׳ונגל אין צורך במים חמים…) ועם מיטות טובות שמעליהן כילות נגד יתושים. במקום קירות יש רשתות נגד יתושים ווילונות. למעשה אם אתה פותח את הוילון אתה ממש בתוך הג'ונגל בלי חציצה אמתית. כמובן בלילה כל הרעשים של הג'ונגל בתוך החדר. בלודג' יש גם מטבח מרכזי שבו מבשלים ואוכלים. אנחנו מצטיידים במגפיים גבוהות שילוו אותנו כל הטיול להליכות בג'ונגל ובפונצ'ו נגד גשם.

לפנות ערב אנו יוצאים בהליכה רגלית, למרפסת תצפית שצופה על קרחת יער קטנה וטבעית שיש בה חימר עם מיניראלים אליו נוהגים להגיע טפירים ויונקים ארחים בלילה כדי ללקק את החימר שנותן להם מינרליים חשובים. הליכה באמצע הגונגל, חום אימים מזיעים מכל מקום אפשרי. מגיעים ממש עם חשיכה נוטפים ומתנשפים. במרפסת התצפית אנו אמורים לבלות את הלילה עד 3 בבוקר. על המרפסת מזרונים וכילות נגד יתושים.

כמו בצבא מחלקים את הלילה למשמרות עם זרקור שעובר בין התצפיתנים. מי שרואה את הטפיר במשמרת שלו מעיר את כולם.

עם רדת החשיכה מתחיל לרדת גשם רציני. ב10 מגיע לו הטפיר, ממש לפני המשמרת של יעל. השומר מעיר את כולם ואנו זוכים לראות את החיה הנדירה הזו אוכלת בוץ. (אמנם בלי תמונה אין אמונה – אבל בחושך לא ראו, איך שהסמקנו וגם הוא… ולכן לא הצלחתי להוציא תמונה)

הגשם מתגבר והופך למבול. בשעה 12 מחליט ג'ורדי לחזור מחשש שהנחל אותו חצינו עם המגפיים יעלה על גדותיו ולא נוכל לחזור. תוך שעה אנחנו בלודג' חזרה. מקלחת קרה והשכמה ב-4 בבוקר. אנו נכנסים לשמורה וצפויי לנו שייט ארוך של 9 שעות.

למרות שהשמורה ידוע באלפי מינים של חרקים פרפרים, צמחים, יונקים, נחשים וציפורים, וכמובן יגוארים ותנינים, במהלך השיט אנו כמעט ולא רואים חיות מלבד ציפורים. האמת שאנו די מאוכזבים ונראה שגם ג'ורדי המדריך. אבל ככה וזה בטבע. הטבע לא עובד אצלנו…

בדרך רואים קפיברה אחת לרפואה, הרבה צבים שפרפרים חונים להם על העיניים ושותים את הדמעות שלהם כדי לקבל תוספת מינירליים שהם זקוקים לה וקצת קופים.

אנחנו תשושים מהמסע ומהחום והלחות. התחת כואב מ 8  שעות של ישיבה בסירה. ואני כבר חושב לעצמי הנה, מגיעים ללודג'. אבל לא אצל ג'ורדי. הוא מחליט ללכת איתנו לאיזה אגם סמוך לנהר, אולי נוכל לראות איזו חיה לרפואה.

רעי מחליט לוותר, יעל ואני בפומו ויוצאים עם הקבוצה.

מגיעים למזח קטן , על שפת האגם, לידו גוויה של תנין ענק שצפה על המים עם ריח נוראי. ליד המזח קשורה קטאמרן ששטים בה עם משוטים. אנחנו עולים עליה וחותרים בתורות. פתאום מזהים במים משפחה של לוטרות אגמים, חיה נדירה בסכנת הכחדה. למרות שמתחיל להחשיך והשמש כבר שוקעת אנו עוצרים 10 מטר מהלהקה וצופים בלוטרות טוחנות דגים עד שנמאס להן. מחזה מדהים שנצרב בזיכרון שלי, ושל המצלמה..

ממש לפני חשיכה אנו מגיעים ללודג' מזיעים אך מרוצים. מקלחת קרה שמצננת אותנו לשעה בדיוק, ארוחת ערב ואנחנו מתמוטטים. למחרת שוב קימה מוקדמת, ארוחת בוקר ויוצאים שוב לאגם, לשיט נוסף. נפגשים שוב לשעה עם משפחת הלוטרות ציפורים מדהימות ותנין, ואפילו איזה עייט שצד קוף קטן.

 

היעד הבא – קיר ליקוק של תוכי המקאו שנמצא באמצע הג'ונגל. את המקאו פגשנו בברזיל לפני שנה. התוכים באים לקיר בשעות לא קבועות כדי לאכול את המינראלים שיש בקיר. שוב – הליכה של שעה בחום נוראי. מזיעים מכל מקום ומגיעים למקום תצפית מיוחד. רעי ואני מספיקים לראות שני תוכים על הקיר כי היינו ראשונים בשיירה. אלו התעופפו. ג'ורדי מסביר שנחכה שעה או שעתיים עד שיבואו התוכים ויהיה משעמם. ואכן כך היה – חיכינו הרבה זמן, היה משעמם, אבל התוכים לא באו…

חוזרים למנוחה בלודג' בערב עושים סיור לילה בג'ונגל, ההליכה בג'ונגל בלילה היא מיוחדת במינה. אנחנו עם פנסים, רואים מלא עכבישים, חרקים שונים ומשונים בגדלים שאנחנו לא מכירים ועוד מרעין בישין כאלו ואחרים. למחרת מתחילים במסע של יומיים חזרה, על הנהר ואח"כ בכביש.

שוב, קימה מוקדמת, ונסיעה של 8 שעות בסירה חזרה ללודג' של הטפיר. רעי ואני יושבים בחזית הסירה בתקווה שהפעם נאתר את היגואר. במקום יגואר קיבלנו גשם קשוח שהרטיב אותנו עד לשד עצמותנו. גם ברזנט שקיבלנו לכיסוי לא ממש עזר, אבל, הסערה עוד לפנינו…

נוחתים אחר הצהריים בלודג' של הטפיר, ג'ורדי המדריך מציע ללכת למגדל תצפית מעל הצמרות. אנחנו מחליטים לדלג בטענה שנעשה את התצפית עם הרחפן.

בזמן שהחברה הלכו למגדל אני מלמד את השף חואן הראשון לעשות שקשוקה, תוספת לארוחת ערב. חצי שעה אחרי שהחברה יצאו נפתחו ארובות השמיים והחל מבול נוראי. החברים חזרו בריצה, רטובים עד לשד עצמותיהם. למזלם בחוץ לא קר.

למחרת יום אחרון – 4 שעות בסירה ועוד 8 במיניבוס. קטן עלינו.

הולכים לישון. ואז, החל משעה 11 החל מבול שכמותו עוד לא חוויתי. ביחד איתו סופת רעמים וברקים. הגג שלנו מפח גלי והרעש מחריש אזניים.

אנחנו כמובן לא נרדמים, ושואלים את עצמנו איך בדיוק נצא מכאן. ומה חשב לעצמו נוח בזמן המבול.

מסתבר שבקלות, הם רגילים לגשמים כאלו ואנו בתחילת העונה הגשומה. שאלתי את ג'ורדי כמה מ"מ גשם יורדים בפארק בשנה. הוא לא שמע על שיטות מדידה במ"מ.. הוא פשוט אמר muco muco

קמים בבוקר, בחושך, כל השטח של הלודג' מוצף ב 10 ס"מ של מים. אנחנו אמורים להחזיר את המגפיים אז אני עם כפכפי הוויאנאס. הולכים בתוך המים, סוחבים את כל התיקים והמצלמות מתחת למעילי גשם, בדרך לסירה אני כמובן מחליק, לשמחתי, ללא נזק מיוחד.

3 מתוך 4 השעות של הסירה בגשם זלעפות. אנחנו תופסים הפעם מקום בירכתי הסירה, אז פחות נרטבים. מפלס המים בנהר עלה בלילה מכל הגשמים שירדו בכל האזור ואנו שטים נגד הזרם החזק של הנהר. למרות הכל מגיעים למעגן הסירות שם מחכה לנו חואן השני עם המיניבוס.

עוד 8 שעות נסיעה ואנחנו בקוסקו.. הפעם עולים 3,000 מטר בגובה.

הנסיעה עוברת חלק. ב7 בערב אנחנו בקוסקו.

תם ונשלם המסע לפארק מאנו בו ידענו אש וגם רעם, חום איימים וגשמי זעף, רעמים אדירים וברקים.

אמנם ראינו פחות חיות ממה שציפינו אבל מה שראינו היה מיוחד במינו, במיוחד הלוטרות.

את החוויה שעברנו לא נשכח לעולם.

בקוסקו יש לנו 3 ימים להתארגנות לאחסון בוניטה בקמפינג, אריזות ונתחיל את המסע לארץ דרך לימה.

כבר חוזרים.

כפר שמריהו.

יאהו יאהו.

share the word
Facebook
WhatsApp

תגובות לפוסט

6 תגובות

  1. זה מטורף משפחת אשל.
    היכולת שלכם לסבול אי נוחות כדי לחוות משהו יוצא דופן ראויה מבחינתי להערצה.

  2. פה כבר קיבלתי ירקת.. מהנחש, מהיער הקסום, הציפורים המיוחדות, השייט בנהר ובעיקר הקנאה😉. שומרת את הפוסט הזה במיוחד. תמונות נהדרות!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים נוספים לקריאה

הירשמו לעדכונים

פרטים ליצירת קשר

אמיר אשל

יעל אשל