מקום לדאגה

מקום לדאגה

בקצה השמיים ובסוף המדבר

יש מקום רחוק מלא פרחי בר

מקום קטן, עלוב ומשוגע

מקום רחוק, מקום לדאגה.

(יונתן גפן)

קצת ארוך , אבל אל דאגה… יהיה מעניין וגם יפה. (את הדאגות תשאירו לי)

במסע שלנו אנחנו נוגעים בקצה השמיים, מגיעים ממש לסוף המדבר. נוסעים למקומות רחוקים, ממש רחוקים, מלאים בפרחי בר.

חולפים, עוברים, עוצרים, לעיתים גם חונים לחניית לילה או יום במקומות עלובים ומשוגעים (במיוחד בפרו) ורחוקים.

אנחנו מנסים לשתף בתמונות ובסיפורים, על המקומות הללו. שתחוו אותם איתנו, כמה שאפשר.

יחד עם כל היופי המסע הזה גם מספק לי הרבה מאוד מקום לדאגה. הדאגה היא כל פעם לעניין כזה או אחר, וגם אם הצלחתי להסיר דאגה אחת מיד מגיעה אחת אחרת שמעסיקה אותי ואני אנסה לתאר את המקום הזה.

במסע יש גם בית שעושה אותו יחד איתנו. הבית על כל המשמעות של המילה נוסע איתנו  בדרכים לא דרכים, בגבהים עצומים, ברחובות צרים, בחום ובקור. והבית צריך להיות בית – נעים וטוב שמספק את צרכנו הבסיסיים, ונותן לנו נוחות המינימלית שנדרשת לנו (בגילנו). בוניטה היא הבית שלנו. היא נותנת לנו מחסה מהקור ומהחום, היא נותנת לנו מים (חמים וקרים), היא לוקחת אותנו ממקום למקום, היא מאפשרת לנו לבשל, לקרר מזון, להתקלח, לצחצח שיניים, לישון בנוחות, אור בלילה, רשת אינטרנט בכל מקום בכל שעה, היא מסיעה אותנו לקצה השמים ולסוף המדבר ומאפשרת לנו לראות מקומות רחוקים ועלובים, אבל מלאים בפרחי בר.

יחד איתה נוסעים שניים, שלושה אנשים לפעמים יותר, והכי חשוב שיגיעו בבטחה ממקום למקום ובסופו של דבר הביתה, למקום ולאנשים שאנחנו כל כך אוהבים – לישראל.

האחריות לכל זה חונה על הכתפים שלי.

את סיפורו של השבוע האחרון שעברנו אנסה לתאר מהזוית של הדאגות שמעסיקות אותי במהלך שבוע רגיל של טיול.

וכך היה הדבר:

הגענו לקוסקו כי בוניטה התקשתה בעליות בגבהים המטורפים בהם אנו מטיילים בפרו. גבהים בהם הכוח של המנוע יורד ב30-40 אחוז בגלל האויר הדליל.

בסוף החלק הזה של הטיול אנו נאחסן את בוניטה בקוסקו עד לפעם הבאה. עברנו כבר יותר מ15,000 ק"מ מאז הטיפול האחרון באוסורנו צ'ילה, והגיע הזמן לתת לה טיפול מקיף ומעמיק בנוסף לבעיות השוטפות שיש לה ושצריך לסדר.

הכנסו אותה לאדגר, בעלים של מוסך שמתמחה ברכבים מסוג מרצדס ספרינטר כמו בוניטה. לשמחתי, כל דרום אמריקה מלאה ברכבים מהסוג של בוניטה וקל יחסית למצוא אנשי מקצוע טובים וחלקי חילוף זמינים.

הסברתי לאדגר שאנחנו מתכננים לאחסן את בוניטה בקוסקו למשך כ 10 חדשים עד לסיבוב הבא וביקשתי שיעשה טיפול רציני. אמרתי לו שיחשוב שאני הבן שלו ושהוא אמור להכין לו את בוניטה למסע רציני לדרום אמריקה ושיעשה כל מה שצריך כדי שהמסע שלנו  עם הרכב יהיה הכי בטוח שאפשר. לצורך כך הבהרתי לו שיש לו "קארד בלאנש" בטיחות, אמרתי לו – זה מעל הכל. (גם יעל שאחראית על התקציב אצלנו בבית מבינה את זה)

יצאנו למאצ'ו פיצ'ו לשלושה ימים, ועד שנחזור הוא הבטיח שהטיפול יסתיים .

יצאנו ברכבת – אינקה טריין (יש כאלו חרוצים וצעירים שעושים את האינקה טרייל – טראק של 4 ימים).

הרכבת נוסעת בקניון עמוק לעיירה אגואס קליינטה (על שם המעיינות החמים שיש בה) שמצוייה ממש מתחת למאצו פיצו והגישה אליה היא רק ברכבת (או ברגל). כמובן שהקליטה ברכבת באה והולכת (את יודעת). פתאום אני מקבל ווטסאפ מאדגר, הוא צריך להוריד את הרגליים ההידראוליות של בוניטה כדי לבצע את הטיפול. אני מסביר לו בספרדית איך מורידים את הרגליים. עד סוף הנסיעה הוא גם מבין וגם מדווח שהכל בסדר והוא הצליח. אני מרוצה, דאגה אחת ירדה לי מהראש , מבין שבקרוב תגיע חדשה..

 

העיירה היא מקום שוקק שבכל יום מגיעים אליה 5000 איש כדי לעלות להר, חשבון פשוט מלמד שהיא מארחת יותר ממליון איש בשנה. ככזו היא מלאה בבתי מלון, מסעדות ומה לא, והיא כולה בקניון ירוק, עם נהר שוצף במרכזו.

קמים ב 5 בבוקר קונים כרטיסים (הליך רכישת הכרטיסים למאצו פיצו הוא סיפור בפני עצמו ולא נלאה אתכם כאן) ליום המחרת והולכים לנוח במלון.

למחרת עולים להר באוטובוס, בדרך מדהימה שמטפסת כ 1000 מטר בסרפנטינות על התהום.

מקבלים מדריך שעיקר המומחיות שלו היא לצלם אותנו…

המאצ'ו פיצ'ו הוא אתר מדהים, אחד משבעת פלאי תבל. עיר מתקופת האיפריה של האינקה. חיו בה 5000 איש שנבנתה על רכס בגובה 1000 מטר מעל הנהר, מתוך אותם 5,000 היו 300 אריסטוקרטים וכל היתר פועלים…

האתר נבנה על ידי אדריכלים מדופלמים שמבינים גם באסטרונומיה והוא מתוכנן לפי כיווני זריחת השמש והירח ועוד פלאים כאלו ואחרים. הספרדים לא כבשו אותו כי לא מצאו אותו. אבל הוא ננטש כי המחלות שהביאו איתם הספרדים מארופה הרגו את אנשי האינקה

 

בהמתנה לאוטובוס אנחנו פוגשים זוג ישראלי כבני 30 – אור ועפרי – זוג מקסים שיצאו לטיול של כמה חדשים לדרום אמריקה, בדיוק כפי שאנו יצאנו לפני כמעט 30 שנה. כל עתידם לפניהם…

אנחנו מזמינים אותם להצטרף אלינו להדרכה, מחליפים חוויות נותנים טיפים להמשך הטיול. אני רואה בהם את עצמנו בטיול שעשינו כאן לפני כמעט 30 שזה וזה בהחלט מרגש.

נפרדים בהם ומבטיחים לשמור על קשר..

בדרך חזרה ברכבת אני מקבל ווטסאפ מאדגר. הוא מעדכן שסיים כמעט את כל העבודות ואומר שהוא לא מצליח להרים את הרגליים ההידראוליות. אחרי כמה דקות של תיאור הבעיה (בספרדית) אני מבין מהנסיון שלי (זו לא פעם ראשונה שזה קורה) שהסוללות של בוניטה התרוקנו כי היא שהתה שלושה ימים מתחת גג, והשמש לא טענה אותן. מסביר לו איפה נמצא כבל הטעינה ואיך טוענים את בוניטה מהחשמל של המוסך (הכל בתמונות והסברים עילגים בהתכתבות ווטסאפ בספרדית מהרכבת עם קליטה שבאה והולכת). הוא כמובן מסתדר, אני מסביר שצריך לטעון לילה שלם את הסוללה ודואג שהסוללה תתמלא ומתחיל לחשוב מה יקרה אם לא..

למחרת אנחנו נפגשים במוסך, לאני רואה שהוא הצליח להרים את הרגליים ומבין שהסוללה נטענה. הדאגה עוברת לה ואני כבר מחכה לזו שתבוא אחריה. מזה אני לא מודאג, היא בוא תבוא.

אדגר סוגר את הרכב. אנחנו יושבים לעשות חשבון, הוא החליף 4 בולמי זעזועים, תפוח הגה, צמיג, טיפול מלא החלפת שמנים ומסננים ועוד ועוד. .. עבד על הרכב שלושה ימים יחד עם הפועל שלו. אני קצת דואג מהמחיר שאני הולך לראות…

בסוף כל העבודה והחלקים עלו לנו 3400 חארס שזה כ3,000 ₪. מחיר מצחיק אפילו ביחס לטיפול זהה שהיינו עושים בברזיל או צ'ילה.

נפרדים בצהריים ויוצאים לכיוון האזנגטה. אחד ההרים הגבוהים בפרו. המטרה לצאת לטיול יומי (טראק) שנקרא שבעת האגמים. מדובר בטיפוס רגלי של כ 300 מטר (ורטיקלי) מ 4500 מטר לגובה של 4800 מטר שם אמורים לחכות לנו 7 אגמים בצבעים שונים מאדום לירוק, על כל הסקלה…

הנסיעה עוברת חלק בוניטה מתפקדת היטב ונראה שהטיפול עשה את שלו. הדאגה לעניין הזה חלפה וכמובן אני יודע שתבוא אחרת.

הדרך מקסימה בסוף הנסיעה רואים את האזנגטה במלא הדרו – מלא בקרחוני עד מתנשא מעל כל ההרים שסביבו.

חונים ליד מלון קטן שמספק לנו מקלחת חמה ומתארגנים לטראק.

בבוקר היה קר מאוד, ניסיתי להדליק את החימום אבל הוא לא עבד. אני לא מבין למה. אחרי דקה יעל אומרת שאין מים בקרוואן (את המיכל מילאנו בלילה לפני שהלכנו לשון) אני מבין שהמשאבה לא עובדת. מנסה לחשוב למה, בודק ורואה שאין חשמל (12 וולט) בבוניטה. המשמעות ברורה כי כל המערכות של בוניטה עובדות על 12 וולט. הבעיה המיידית – המדרגות לא עולות, אז גם אי אפשר לנסוע. דקה אחרי זה אני מחליק במדרגות ובנס לא קורה לי כלום. אני בודק כמה דברים במערכת החשמל ומתייעץ עם ה AI . מבין שיש שתי אפשרויות הראשונה שיש קצר במערכת והשניה שהסוללה ריקה. אני בודק ורואה שאחת הסוללות ריקות. אני מבין שאדגר לא הצליח לטעון את הסוללה במלואה.

המטרה המיידית היא להעלות את המדרגות כדי שנוכל לעלות לתחילת המסלול של שבעת האגמים ואת הכל נפתור אחר כך. אני מבקש מבעל המלון להתחבר לחשמל שלו ולחבר את בוניטה לחשמל מהרשת. ככה יהיה לנו חשמל ונוכל להעלות את המדרגות. הסוללה תטען כבר מהשמש בהמשך היום. מתחברים לחשמל ואכן, המדרגות עולות. המערכת החשמלית מתאפסת. יש חשמל גם 220 וגם 12 וולט. באיחור של שעה אנחנו יוצאים. חצי דאגה עברה, את החצי השני נבחן אחרי הטיול.

עולים לנקודת ההתחלה. בוניטה מטפסת כמו שד לגובה 4500 מטר. כמובן שאת העליה הרגלית אנו בוחרים לעשות על גב סוסים. הפרואנים מוציאים מהבוידם סוס מספיק חזק שיכול לסחוב אותי על גבו. אליו צמודה חואניטה, המלווה, ויוצאים לדרך.

---

התקלה של הבוקר אפשרה לנו לצאת אחרי כל המטיילים שהגיעו בנסיעת לילה דבר שיאפשר לנו להיות כמעט לבד באגמים.

אחרי שעתיים מגיעים למעלה, גובה 4800 מטר התחת כואב והאויר מתחיל להיות דליל, אין אוויר, קשה לנשום. כל עליה קטנה קשה. אבל המראות והנופים מדהימים ביופים, קבלת פנים – אגם ורוד – חום. צבע לא ברור. אחריו אגם כחול עמוק ואחריו תכלת וירוק טורקיז. מסלול הליכה של כ 11 קלומטר בגבהים הללו. מעלינו הרים מכוסים קרחונים ושלג, לרגלינו אגמים בכל הצבעים. השמיים כחולים, מתובלים בעננים לבנים שמעצימים את המראות. העין לא יכולה לשבוע. אנחנו מרימים רחפן שנותן זוית ראיה שלא מהעולם הזה.

אחרי 5 שעות אנחנו חוברים לבוניטה. אני בודק את מערכת החשמל. שתי הסוללות מלאות. השמש נתנה עבודה. גם הצוואר של רעי שרוף… אני נותן לדאגה ללכת הביתה. מפנה מקום לאחרת.

אנחנו תשושים. שיכורים מהמראות והחוויה שעברנו. יעל כמעט מתמוטטת. הגובה לא עשה לה טוב. חוזרים למלון שישנו בו לילה קודם. אוכלים משהו והולכים לשון.

בלילה אני קם להשתין מנסה להדליק את האור, רואה שאין חשמל 12 וולט. מרים את המפסק שמשום מה נפל. והכל מסתדר. נרדם ושואל את עצמי איך נתעורר…

התכנית לנסוע למחרת להר הצבעים, ויניקונקה, זה ההר המפורסם שכל מי שמגיע לקוסקו נוסע אליו. מדובר בנסיעה של 4 שעות שסופן בחניה בגובה 4800 מטר שממנה עולים רגלית לגובה של כ 5100 מטר משם יש תצפית מדהימה על ההר, שצבוע בסלע עם כל צבעי הקשת. להר רצינו להגיע בשעה 12 בצהריים אחרי שכל מאות התיירים שמגיעים מקוסקו כבר חוזרים.

העליה לא פשוטה אנחנו אמורים לעלות בדרכי עפר כ 1500 מטר בנסיעה של כ 50 קלומטר. הדרך מדהימה ביופיה. רובה ליד נהר שוצף, עדרים של לאמות ואלפקות. כפרים ציוריים, מקומיים בתלבושות מסורתיות. שנאמר – מקום רחוק עלוב ומשוגע… ממש ככה.

החל מגובה 4200 בוניטה מתקשה בעליות. נראה כאילו התקלה שהייתה לה חוזרת על עצמה והיא לא סוחבת כמו שצריך. למרות הכל אנו עושים את הדרך לאט ובזהירות. לעיתים נוסעים כשמצד אחד ההר ומצד שני תהום, והדרך קצת יותר רחבה מהרוחב של בוניטה. אני מחליט לא לעלות את המאתיים מטרים האחרונים. עוצרים ליד בקתה ומזמינים לנו 3 אופנועים שיעלו אותנו לתצפית. יש עסק מסודר שנותן שירותי הסעה על אופנועים מהחניה לנקודת התצפית בגובה של מעל 5000 מטר.

ואנחנו לא פראיירים.

מגיעים לנקודת התצפית. אנחנו כמעט לבד על ההר. את מה שרואים משם אי אפשר לתאר במילים. מצד אחד הר הצבעים ומהצד השני האזנגאטה המושלג אותו ראינו יום קודם מהצד השני.

 

ֿ

אני כמובן עדיין מודאג מהתקלה, אבל מאמין שבירידה היא לא תשפיע עלינו.

ירדנו מההר והחלטנו לנסוע לכיוון קוסקו עד שיחשיך. המטרה להגיע לקוסקו למחרת ולתת לאדגר לבדוק שוב את בוניטה. כצפוי בגבהים הנמוכים (3500-4000) בוניטה מתנהגת כאילו לא קרה כלום, לשמחתי.

אנחנו חונים ללילה מרחק שעה נסיעה מקוסקו.

בבוקר מחליטים לנסוע דרך עיירה בשם פיסאק שבה זכרתי שיש שוק יום ראשון יפה ואחר כך לנסוע למכרות המלח מצפון לקוסקו. להגיע לקוסקו בערב.

במהלך הנסיעה אני בודק כל הזמן שמערכת החשמל בבוניטה חזרה למוטב (ואכן כך).

פיסאק ידועה במקדש אינקה שחולש על העיר ושמהאוויר (מהרחפן) יש לו צורה של קונדור. ובטראסות המדהימות שיורדות מהמקדש עד לעמק במדרון תלול במיוחד. הרחפן שלנו מוציא תמונות מדהימות. השוק כבר לא מה שהיה פעם אבל זה מה שיש.

.ֿ

 

מכאן נוסעים שעתיים למכרות המלח של מארס. מדובר באלפי בריכות אידוי של מלח ומינראליים בנות מאות שנה שהמקומיים מייצרים מהן מלח למכירה, גם כיום. שוב, אנו מגיעים אחרי כל ההמולה של התיירים ואנו כמעט לבד. המראות לא מהעולם הזה. משחקים של אור וצל ומים ומלח על מדרון תלול. אנחנו מצלמים מכל הבא ליד כולל רחפן…

השעה 4 אחר הצהריים יש לנו שעתיים עד החושך. מחליטים לנסוע לקמפינג שלנו בקוסקו. רעי יושב על ההגה. סוף הנסיעה היא ברחובות צרים שנותנים 20 ס"מ מכל צד לבוניטה. רעי נוהג בגבורה ומביא אותנו לקמפינג עם אור אחרון. הכל לפי תכנית.

 

יש לנו יומיים להתארגן לקראת הפינאלה – מסע של 6 ימים לג'ונגל בפארק מנו. מסע לעומק אחת השמורות הכי מפורסמות באגן האמזונס.

נחזור למאזן הדאגות – אהיה יותר רגוע כשאדגר יאתר את הבעיה של בוניטה שגורמת לה לא לסחוב בגבהים. אני (וגם אדגר) חושב שזה קשור לטורבו או לחיישנים שלו. כל יתר הדאגות התסתדרו בינתיים. ובמקומן יבואו חדשות. זה בסדר, זה חלק מהעסק.

יש גבול חמקמק בין הדאגות לבטחון שלי ביכולת שלנו לצלוח את המסע הזה. מצד אחד לא נולדתי עם מברגה או מקדחה ביד כמו גיאצ'וק, אילן אח שלי, סבא עציון או ירון שיף שטייל איתנו בפטגוניה. עבורם בוניטה הייתה כמו חנות צעצועים לילד עם תקציב בלתי מוגבל. בבוניטה אפשר לבלות ימים בתיקונים שיפצורים ודיגומים ויש בה את כל הכלים שנדרשים לצורך כך (בזכות אנריקו כמובן). מצד שני, לא אלמן ישראל. בצעירותי עבדתי בפרדס בבית השיטה ויש לי לא מעט ניסיון בעבודות שדורשות יכולות טכניות ועבודת כפיים. אני לא מפחד מזה. בנוסף, במהלך שירותי הצבאי בחיל השיריון צברתי נסיון רב באיתור תקלות וגם בתיקון שלהם, גם לפי הספר וגם ביכולת אילתור. השכל הישר שלי מאפשר לי להבין את המערכות השונות בבוניטה, אני יודע כיצד את עובדות. וכשיעל אומרת אין מים אני מבין מה צריך לבדוק ואיך לאתר את הסיבה לכך שאין מים (לפעמים המיכל פשוט ריק). כולנו יודעים שההבנה מה הבעיה או מה באמת התקלה היא 90 אחוז מהפתרון. ברוב המקרים אני גם מצליח לתקן את הבעיה בעצמי עם הכלים שיש לי בבוניטה, וברוך השם יש בשפע. מה שאני לא מצליח או מתעצל, אני מתקן באמצעות אנשי מקצוע שנמצאים בכל מקום.

אבל באמת בסך הכל ובאופן יחסי, בוניטה היא קרוואן אמין ביותר. היא נוצרה על ידי מפעל היימר שהוא המרצדס של הקראוונים. ואני סומך עליה שתתן לנו מטובה. אני משתדל לתחזק אותה בשילוב של אחזקה מונעת וטיפולים יזומים ולעיתים במה שנקרא אחזקת שבר – תיקון תקלות שמתעוררות תוך כדי המסע.

אחרי הכל במסע לקצה השמיים ולסוף המדבר חייבים לתת מקום לדאגה, לא לפחד מהמקום הזה מתוך אמונה שבסוף הדברים יסתדרו לטובה. אחרי הכל אנחנו אנשים טובים וזה מגיע לנו.

ולפני הכל אנחנו מועדת המים – רואים רק את המים שבכוס.

שיהיה לנו בהצלחה.

ויאללה הפועל…

כבר חוזרים…