אנקת גבהים (וצבעים)

(כתבה יעל)

אז אני הצטרפתי לטיול לאחר שבועיים של בילוי גברי וניסיתי בעיקר לא להפריע. כפי שכבר סופר פה, נכנסתי ישר ל 10 ימים אינטנסיביים בצילה ובוליביה. הן מבחינת הגובה והן מבחינת אינטנסיביות. וכמובן מבחינת היופי. אני מרגישה ברת מזל, שאנחנו יכולים לארח חברים ומשפחה בבוניטה שלנו ולחבר אותם ל"חלום של הטיול הגדול". ובהקשר זה, לאחר עזיבת החברים, הצטרף אלינו גם רעי והוא איתנו בחודש האחרון לטיול – איזה תענוג.

עברנו לפרו ומיד הרגשנו בהבדל. מעבר חד ממדינה מפותחת (צ'ילה) למדינת עולם שלישי. בגבול בין שתי המדינות, תור של דקה לחלק הצ'יליאני, ותור ארוך בפרו. פחות מחצי שעה נסיעה, מחסום נוסף ובו מבקשים מאיתנו לצלם את המספר של השלדה של הרכב. אין לנו מושג איפה הוא נמצא. הבודק מסייע לנו למצוא, מצלם, והכל בא על מקומו בשלום. הוא מבטיח שאין עוד מחסומים עד ארקיפה.

היעד שלנו – ארקיפה. אבל עם כל העיכובים, אנחנו מבינים שהיום כבר לא נגיע ומחליטים לנסוע בדרך יפה על החוף של האוקיאנוס השקט (בפעם האחרונה היינו בו בשייט מפוארטו נטאלס). הדרכים , גם הראשיות, די מחורבנות. אנחנו, עם רכב כבד וישן נוסעים לאט. נוסעים לצד האוקיאנוס, החוף יפה ומלא במפרצים משוננים. מאתרים מקום מבודד לצד הכביש לחניית לילה, מספיק רחוק מהכביש וליד הים. מרימים ארוחת ערב וישנים לקול הגלים המתנפצים.

בבוקר נוסעים לארקיפה – העיר השנייה בגודלה בפרו, גובהה כ 2400 מטר.  העיר שימשה את הספרדים כמעבר בין ערי החוף להרי האנדים. מדובר בעיר עתיקה יפיפייה, שעליה חולשים שלושה הרי געש בגובה של כ 6000 מטר.

אלו הרים געשיים עם לבה בצבע לבן והעיר העתיקה כולה בנוייה מלבנים לבנות ולכן נקראת ה"עיר הלבנה". (סברה נוספת, היא שבגלל שרובם של תושבי העיר היו ארופאים לבנים, היא נקראה כך).

אנחנו רוצים לישון בעיר העתיקה, מוצאים מלון נהדר במרכזה. העיר סואנת וצפופה ונסיעה בה עם בוניטה, היא תיק פלילי. די מהר אנחנו מבינים שצריך להפטר מבוניטה ומהר. חונים אותה בחניה הכי סמוכה למלון שאנחנו מוצאים והיא תישן שם ביומיים הבאים.

אריקיפה היא עיר קולוניאלית קלאסית וכמובן שבמרכזה כיכר (פלאסה) שמסביבה בנייני שלטון וכנסיה והמון בתי קפה ומסעדות.

בתוך העיר יש מנזר שהוא מעין "עיר בתוך עיר". שכנו בו נזירות עשירות, כל אחת בבית מפואר משלה. במנזר רחובות ובתים צבעוניים והוא גן עדן לצלמים. כמובן שאמיר מנצל עד תום את המקום…

לא מפספסים ארוחה מקומית ב "פיקנטריה" נהדרת ואוכלים מנות מסורתיות כמו מרק בשר, פלפל ממולא ועוד.

ביום האחרון, אנחנו מקנחים בסיור בשוק המקומי – שוק סאן קמילו ונהנים מהשפע ומשיק פירות נהדר.

עוזבים את העיר וממשיכים לעלות. אנחנו בדרך לקניון קולקה. הקניון השני בגובהו בעולם (יותר מהגרנד קניון). הדרך מתפתלת ועולה עד 4900 מטר. אנחנו כבר עם כדורים נגד השפעות הגובה (לוקחים חצי כדור פעמיים ביום כמו במרכז גמילה). מעכשיו נהיה בגובה של 4000 מטר ומעלה בכל הימים הבאים. בוניטה לא לוקחת כדורי גובה והיא מאוד מתקשה בגבהים. בעליה קשה לה כי כמונו יש לה הרבה פחות כח. המחשב השלה מסמן לה  שהאוויר דליל ושאנחנו בעלייה והיא פשוט מסרבת להעלות טורים. בקיצור זוחלים בעליות. הנסיעה מתמשכת ובסופה "יורדים" לעמק של הקניון בגובה 3500 מטר. מתפתלים ליד הנהר ומוצאים מקום לינה ליד המים. מהצד השני של הנהר מעיין חם.

הימים פה בהירים וחמימים, בלילה ולפנות בוקר קר ברמה של סביב האפס מעלות. כל הזמן מתפשטים ומתלבשים . בבוקר מנסים להכנס למעיין. רעי "מנודב" לחצות את המים הקרים ולראות אם זה אפשרי. אבל המים במעיין פשוט חמים מידי כדי להיכנס. נוסעים למעיינות החמים בהמשך הדרך. המקום מהמם, בתוך הקניון יפה, עם הרבה בריכות. יש הרבה אנשים, רובם תיירים זרים. רוב התיירים פה מגיעים בטיולי יום מארקיפה. אז יש להם מסלול קבוע ולוח זמנים. אחרי כחצי שעה, כולם נאספים לאוטובוסים, ואנחנו נשארים כמעט לבד.

בקניון קולקה יש תופעה יחודית, של  קונדורים, הציפור העפה הגדולה בעולם, המקננים על הצוקים ובבוקר עולים עם הטרמיקות למעלה. אנחנו ישנים במקום מקסים בסמוך לתצפית ובינתיים מתצפתים על הקניון היפה.

בבוקר יוצאים לתצפית, יחד עם המוני תיירים, מחכים לקונדורים. והם אומנם באים – במעוף מלכותי, דואים מלמטה למעלה.

אנחנו בדרך לאזור מפגש של שלושה קניונים ומשם ל "הר הצבעים" . הדרך אמור להיות מאתגרת ביותר או בשפת המקומיים "מוי מאלו", אבל כולם אומרים שהיא אפשרית, והחלופה, נסיעה של מרחק כפול בדרכים שגם הן לא משובחות, לא קוסמת לנו. אנחנו מבלים את שאר היום בנסיעה בדרך זו . הדרך עוברת כולה ב"אלטיפלנו" הרמות הגבוהות של פרו וכוללת נופים יפיפיים – ביצות, ציפורי מים, תצורות סלע וקניונים. כל האזור מלא בחוות קטנטנות עם עדרים של אלפקות, למות וכבשים. אנחנו כל הזמן מתבלבלים בין כבשה ולמה שנראות אותו דבר ולבסוף קובעים כלל – שניתן להבחין ביניהן רק על פי הצוואר (לכבשה כמעט אין וללמה צוואר ארוך יחסית). בדרך נתקלים גם בפקק תנועה מקומי – עדר אלפקות חוסם את הכביש.

הדרך קשה ומאתגרת ומטלטלת את בוניטה ואותנו ללא הפסקה. לקראת חושך, אנחנו שעה מהיעד וישנים בכפרון בצד הדרך. בבוקר מגיעים למפגש שלושת הקניונים. מקום מהמם שבו גם אוכלים ארוחת בוקר.

ממשיכים לעיר המחוז – אספינר. במטרה – לראות משחק של הפועל ולהצטייד. את המשחק אומנם ראינו (הפסדנו), אבל ההצטיידות היתה קשה. חצי עיר סגורה וגם החצי השני לא משהו. החנות הכי גדולה היא בגודל 30 מטר וכל דבר צריך לקנות בחנות אחרת.

יוצאים מהעיר, שוב דרך לא סלולה, ים של מכשולים , במפרים, חציות נהר ומה לא. מגיעים אחהצ לעיירה לאיו, על שפת האגם. חייבים מקלחת נורמאלית וכמובן שאין שום אתר קמפינג בנמצא . מחליטים לישון במלון, אבל גם המקומות שאנחנו רואים הם (כהגדרת רעי) מפוקפקים. בסוף מוצאים מקום יפה ומתוחזק, הכולל – לא תאמינו – מקלחת של מים חמים ואף מטבח. ארוחה חמה ולישון.

בבוקר עולים להר הצבעים פלאיי פונצ'ו , הנמצא מעל העיירה. משיגים לנו הסעה, כדי לא לאתגר את בוניטה. לאחר העלייה ברכב, יש עליה לא פשוטה ברגל. בגבהים האלו הכל הופך קשה. אנחנו מתארגנים על ציוד הליכה – מקלות, מים, חטיפים , בגדים וכו'. מטפסים לאט לאט, רעי מעודד את שני הציליגרים הזקנים. הנופים מדהימים. ההר בצבעים לא אמיתיים. בצד אחד הרים מושלגים ובצד השני האגם. הכל גבוה, עולים ל 4800 מטר והכל יותר קשה. אנחנו מתנשמים, אך לאט לאט עולים. יחד איתנו מקפצים על ההר קבוצות של בני 20 שהגיעו בסיור יומי מקוסקו. אנחנו מעלים את הגיל הממוצע ל 23. פוגשים גם זוג ישראלים סביב גילינו, שהגיע גם הם בסיור כזה. בין נשימה לנשיפה, כל מבט למעלה או לצדדים, מזכה במראות מטורפים. אנקת גבהים אליה מצטרפת אנקת צבעים… התמונות לפניכם.

מכאן לקוסקו.